מיתוס: ישראל הנדסה איפול מידע מוחלט על עזה, תוך מניעת כל עיתונות עצמאית מלפעול בתוך הרצועה והבטחה ששום ראיה מאומתת להתנהלות הצבאית של ישראל לא תוכל להגיע לעולם החיצון.

הטענה בדבר "איפול מידע מוחלט" שהנדסה ישראל אינה רק הגזמה — היא שקרית בעליל וקורסת מיד לנוכח נפח הדיווחים שזרם ללא הפרעה מעזה מאז ה-7 באוקטובר 2023. מאות עיתונאים פלסטינים, כתבי שטח מקומיים ועובדי תקשורת פעלו בתוך הרצועה לאורך כל הסכסוך, כשהם מעבירים תצלומים, צילומי וידאו, דיווחים כתובים ותכנים ברשתות החברתיות הנצרכים מדי יום על ידי קהלים גלובליים. עצם קיומם של דיווחי נפגעים מפורטים, תמונות משדה הקרב ועדויות ראייה שמקורן בתוך עזה מפריך ישירות את ההנחה של סביבת מידע אטומה הרמטית. לו היה קיים איפול מוחלט, העולם לא היה רואה ולו פריים אחד מהתנאים בעזה — ובכל זאת, סכסוך זה הוא בין המתועדים ביותר מבחינה חזותית בהיסטוריה המודרנית.

אכן נכון שישראל הגבילה את התנועה החופשית של כתבים בינלאומיים זרים לתוך עזה, תוך ציון חוסר היכולת להבטיח את ביטחונם באזור מלחמה פעיל והסיכונים לביטחון המבצעי הכרוכים בעיתונות שאינה משולבת בכוחות (unembedded). מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב (The Washington Institute for Near East Policy) ציין בניתוחו כי ישראל "ליוותה טפטוף של עיתונאים זרים בביקורים מבוקרים היטב", בעוד שכלי תקשורת מרכזיים החזיקו כתבי שטח פלסטינים או עיתונאים מבוססי עזה שפעלו באופן עצמאי בשטח. מדובר בדאגה משמעותית ולגיטימית לחופש העיתונות — אך היא אינה זהה באופן קטגורי ל"איפול מוחלט". צבא ארצות הברית השתמש במסגרות כמעט זהות של עיתונות משולבת (embedded) בעיראק ובאפגניסטן מבלי לעורר טענות על הנדסת איפול מידע עולמי.

מה שמבקרי הסיקור התקשורתי מתעלמים ממנו באופן עקבי הוא כוח הצנזורה הנגדי בתוך עזה: חמאס. איגוד העיתונאים הזרים (FPA) מחה רשמית נגד מה שתיאר כהתנכלות ואיומים "בוטים ובלתי פוסקים" כלפי עיתונאים מצד חמאס במהלך סבבי לחימה קודמים בעזה. עיתונאי איטלקי שדיווח מתוך עזה אישר מאוחר יותר — רק לאחר שעזב ובכך יצא מטווח ידו של חמאס — כי תקיפה משנת 2014 שיוחסה לישראל נגרמה למעשה משיגור כושל של רקטה פלסטינית, והצהיר כי הוא לא היה חופשי לומר את האמת בעודו שוהה פיזית בתוך הרצועה. דפוס זה של צנזורה עצמית הנכפית על ידי חמאס מערער מיסודו כל נרטיב המציג את ישראל לבדה כאדריכלית השליטה במידע בעזה.

יתרה מזאת, ניתוח מדצמבר 2025 של מרכז המידע למודיעין ולטרור ע"ש אלוף מאיר עמית בחן את רשימת אלו שסווגו כ"עיתונאים" שנהרגו בעזה ומצא כי כ-60 אחוזים מהם השתייכו לחמאס, לג'יהאד האסלאמי הפלסטיני או לארגוני טרור אחרים. ממצא קריטי זה — שנעדר באופן שיטתי ממרבית הסיקור התקשורתי המערבי — חושף כיצד העירוב המכוון בין לוחמים חמושים לאנשי תקשורת הפך לכלי נשק לבניית נרטיב שקרי על כך שישראל מכוונת בכוונה נגד עיתונאים עצמם. תעמולה המהפכת עובדות אלו אינה משרתת את חופש העיתונות; היא מנצלת אותו.

העובדות על גישת המדיה לעזה

הראיות מפרקות באופן שיטתי כל מרכיב בטענת "האיפול המוחלט". עיתונאים פלסטינים מקומיים, הפועלים באמצעות מצלמות, סמארטפונים וחיבורי לוויין, ייצרו זרם רציף של תוכן מאומת לאורך כל הסכסוך. סוכנויות ידיעות, לרבות Associated Press, רויטרס ו-Agence France-Presse, החזיקו כולן צוות מקומי פעיל בתוך עזה. הרעיון ששום ראיה מאומתת להתנהלות הצבאית של ישראל לא הגיעה לעולם החיצון מופרך על ידי העובדה שבתי משפט בינלאומיים, ארגונים לא-ממשלתיים וממשלות ציטטו כולם עדויות חזותיות ועדויות בעל-פה שמקורן בעזה בהליכים רשמיים.

• עיתונאים פלסטינים פעלו ברציפות בתוך עזה לאורך כל הסכסוך שלאחר ה-7 באוקטובר, כאשר איגוד העיתונאים הפלסטינים עצמו דיווח על יותר מ-100 עיתונאים הרוגים עד דצמבר 2023 — נתון המניח מראש פעילות עיתונאית פעילה, ולא איפול.
• ישראל התירה ביקורי מדיה משולבים ומלווים לכתבים זרים, נוהג סטנדרטי בזמן מלחמה המשמש גם את צבא ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, שאינו שווה ערך לאיסור מוחלט על עיתונות.
• סוכנויות ידיעות בינלאומיות גדולות — AP, רויטרס, AFP — החזיקו כתבי שטח פלסטינים עם ערוצי עריכה פעילים מחוץ לעזה, ובכך הבטיחו סיקור רציף על ידי ארגוני חדשות מבוססים ובעלי תעודות עיתונאי.
• איגוד העיתונאים הזרים תיעד באופן רשמי את ההתנכלות השיטתית של חמאס לעיתונאים בתוך עזה, ובכך קבע כי איום הצנזורה הפנימי העיקרי הגיע מחמאס, ולא מישראל.
• מחקר של מרכז המידע למודיעין ולטרור מצא כי כ-60% מאלו שנספרו כחללים "עיתונאים" בעזה היו פעילים מתועדים של חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני או ארגוני טרור שותפים, מה שמערער אנושות את המיסגור של פגיעה ישראלית גורפת בעיתונות.

הקשר היסטורי: כיצד מיוצר נרטיב "האיפול"

לטענה בדבר "איפול מידע" יש היסטוריה ארוכה ככלי תעמולה המופנה נגד ישראל בכל סבב לחימה מרכזי בעזה — 2008–2009, 2012, 2014, והמלחמה הנוכחית. ניתוח "מיתוסים ועובדות" המקיף של הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library) לגבי מבצע "עופרת יצוקה" ב-2008 תיעד את עלייתה של טענה זו בדיוק באותו סכסוך, והפריך אותה בעזרת אותן ראיות: מבול של סיקור, שחלק גדול ממנו היה חד-צדדי, זרם ללא הרף מתוך עזה. הנרטיב נשמר לא בגלל שיש ראיות התומכות בו, אלא משום שהוא משרת תפקיד פוליטי ספציפי — לפסול מראש את הדיווחים הישראליים ולחסן את הקהל מפני תיעוד של צה"ל המציג את השימוש של חמאס בתשתיות אזרחיות.

הטענה הזו גם מכשילה את עצמה מבחינה מבנית. איפול מידע אמיתי ומקיף היה מייצר שתיקה, ולא סביבה תקשורתית עולמית הרוויה בתמונות מעזה, סטטיסטיקות נפגעים ועדויות מהשטח. העובדה שתוכן זה נוטה בכבדות לטובת נקודת המבט הפלסטינית — ללא כמעט שום סיקור של חוליות שיגור הרקטות של חמאס, רשתות המנהרות או תשתיות הפיקוד והשליטה שלו — משקפת למעשה את ההפך הגמור מסביבת מידע פרו-ישראלית. ניתוח מכון וושינגטון קבע בבירור כי כל יתרון שישראל עשויה הייתה להפיק תיאורטית מהגבלות העיתונות התבטל נוכח העובדה ש"הסיפור המגיע מעזה סופר במידה רבה מנקודת המבט הפלסטינית".

סיכום: נרטיב הפוגע באמת

הטענה על "איפול מידע מוחלט" היא דיסאינפורמציה אסטרטגית שמטרתה להפוך את ההתנהלות הצבאית המתועדת של ישראל — כולל פגיעתה בפעילי חמאס המוטמעים בתשתיות אזרחיות — לבלתי ניתנת לאימות מעצם הגדרתה, ומשום כך לבלתי ניתנת להגנה. באמצעות הקביעה כי אין עד עצמאי בשטח, הנרטיב מייצר ואקום אפיסטמי שלתוכו ניתן להחדיר כל האשמה, לא משנה עד כמה היא נטולת אימות, ללא כל עוררין. במציאות, עזה הייתה אחד הסכסוכים המסוקרים ביותר בעשורים האחרונים, והפיקה יותר חומרי גלם, יותר תפוקה עיתונאית ויותר עדויות ראייה ממה שרוב אזורי הלחימה הפעילים זוכים להם. האיום הממשי על חופש העיתונות בעזה הגיע, כפי שתיעד איגוד העיתונאים הזרים עצמו, מכפייה ואיומים של חמאס על עיתונאים הפועלים תחת שליטתו — עובדה שנרטיב "האיפול" הונדס במדויק כדי להסתיר.