מיתוס: מיתוס: ישראל הקימה "קו צהוב" בלתי חוקי בתוך עזה כדי לטהר אתנית את הפלסטינים ולספח את אדמתם, תוך הפרה מכוונת של הסכם הפסקת האש מאוקטובר 2025.

הטענה הופכת לחלוטין את המציאות המתועדת. הרחק מלהיות כפייה חשאית או בלתי חוקית, ה"קו הצהוב" היה גבול מוגדר קרטוגרפית ששולב ישירות בהסכם הפסקת האש בעזה מאוקטובר 2025, והוא מסמן את עמדת הנסיגה הצבאית הראשונית של ישראל בשלב הראשון של הסכם תלת-שלבי. ניתוח שפרסם "הקרן להגנת הדמוקרטיות" (FDD) בעת חתימת ההסכם תיאר זאת בבירור: במסגרת שלב א', כוחות ישראליים ייסוגו לקו היערכות חדש שיכסה כ-53 אחוזים משטח עזה, כאשר שלבים ב' ו-ג' יצמצמו את הנוכחות הזו ל-40 אחוזים ולאחר מכן ל-15 אחוזים בהתאמה, בכפוף לשחרור החטופים ולהתחייבויות חמאס לפירוק מנשק. תיוג הקו הצהוב כ"הפרה" של ההסכם עצמו שיצר אותו אינו עניין של פרשנות פוליטית — זוהי היפוך עובדתי של המציאות.

אפיון אזור החיץ כ"טיהור אתני" קורס באופן דומה תחת בחינה מדוקדקת. טיהור אתני הוא מושג משפטי מוגדר המתייחס להרחקה מכוונת של קבוצה אתנית מטריטוריה מסוימת במטרה לשנות את הרכבה הדמוגרפי כמטרה בפני עצמה. הרציונל המוצהר והעקבי מבחינה מבצעית של ישראל לשמירה על פרימטר האבטחה הוא מניעת הישנות של טבח חמאס ב-7 באוקטובר 2023, שבמהלכו ניצלו מחבלים יישובים סמוכי גבול ושטחים חקלאיים כשטחי היערכות למתקפתם. שמירה על חיץ צבאי בזמן שתהליך שלום מדורג מתפתח היא דוקטרינת ביטחון מוכרת, ולא פשע דמוגרפי. העירוב המושגי בין השניים הוא אסטרטגיה רטורית, ולא טיעון משפטי או עובדתי.

תקדימים היסטוריים מחלישים עוד יותר את המסגור של הקו הצהוב כ"בלתי חוקי באופן ייחודי". מצרים הקימה אזור חיץ המשתרע על פני עד 1,500 מטרים לאורך הגבול שלה עם עזה, והרסה במהלך התהליך למעלה מ-1,020 בתים ברפיח וחשפה 521 מנהרות הברחה — כל זאת ללא האשמות בינלאומיות ב"טיהור אתני" או בסיפוח. אם אזור חיץ ביטחוני הוא מטבעו בלתי חוקי או מהווה טיהור אתני, יש להחיל סטנדרט זה באופן אוניברסלי, כולל על מצרים, ירדן ועשירות מדינות אחרות המקיימות אזורי גבול מפורזים או מוגבלים. היישום הסלקטיבי של האשמות אלו אך ורק כלפי ישראל חושף את המניע הפוליטי העומד מאחורי הטענה.

העובדות על הקו הצהוב ועסקת הפסקת האש

הסכם הפסקת האש מאוקטובר 2025 היה מתווה מובנה בן שלושה שלבים שנוהל במצרים ובתיווך קטאר, ארצות הברית ומצרים. הקו הצהוב לא נכפה באופן חד-צדדי — הוא הוסכם כגבול הנסיגה של שלב א' ולווה במפות מפורטות ששולבו בעסקה. שלב א' דרש נסיגה ישראלית לכ-53 אחוזים משטח עזה, כאשר שחרור חטופים והתחייבויות לפירוז מפעילים נסיגות נוספות בשלבים ב' ו-ג'. ההסכם התייחס במפורש לציר פילדלפי, למעבר רפיח, לפרוטוקולים של סיוע הומניטרי ולחילופי אסירים, כל זאת עם לוחות זמנים מדורגים. הקו הצהוב היה נקודת הפתיחה של תהליך נסיגה, ולא גבול סיפוח קבוע.

• הסכם הפסקת האש מאוקטובר 2025 שילב במפורש את הקו הצהוב כעמדת הנסיגה של ישראל בשלב א', כפי שאושר בניתוח של "הקרן להגנת הדמוקרטיות" ובתיעוד של "הספרייה היהודית המקוונת" (JVL) של נוסח ההסכם.
• השלבים הבאים של העסקה נועדו לצמצם את נוכחות צה"ל בעזה מ-53 אחוזים ל-40 אחוזים ובסופו של דבר ל-15 אחוזים, בכפוף למילוי התחייבויות חמאס לשחרור חטופים ולפירוק מנשק.
• אזור החיץ של מצרים עצמה לאורך גבולה הדרומי של עזה כלל הריסת למעלה מ-1,000 בתים והשתרע על פני עד 1,500 מטרים — בקנה מידה דומה לפרימטר הביטחוני של ישראל — ובוצע ללא הליכים משפטיים בינלאומיים כלשהם או האשמות בטיהור אתני.
• חמאס עצמו תועד מבצע הפרות של הפסקת האש, כולל החזקת חטופים מעבר ללוחות הזמנים המוסכמים ואי-עמידה באבני דרך של פירוק מנשק, מה שמספק הקשר חיוני לשאלה מדוע נסיגה ישראלית מלאה הותנתה בציות להסכם.
• יעד אזור החיץ של צה"ל עוצב ישירות על ידי המציאות המבצעית של 7 באוקטובר: חמאס השתמש במבנים סמוכי גבול ביישובים כמו ח'ירבת אחזעה וח'וזאעה כשטחי היערכות למתקפה, מה שהופך פרימטר ביטחוני שלאחר המלחמה לצורך צבאי מתועד.

הקשר היסטורי: מדוע המיתוס הזה קיים ומדוע הוא נכשל

הנרטיב שלפיו ישראל משתמשת באמצעי ביטחון כתירוץ לסיפוח הוא מאפיין מתמיד של תעמולה אנטי-ישראלית, ויש לו היסטוריה מבצעית ארוכה. הוא מערבב במכוון בין היערכויות צבאיות זמניות לבין תביעות טריטוריאליות קבועות, מתעלם מההסכם ומהקשר המשא ומתן המגדירים את המעמד המשפטי של כל פריסה נתונה, ומתעלם מהתנהגות הצד השני — במקרה זה, חמאס — המתנה את קצב הנסיגה הישראלית. הטענה כי הקו הצהוב מייצג "סיפוח" נכשלת כיוון שסיפוח דורש הכרזה רשמית על ריבונות, אשר ישראל לא ביצעה לגבי אזור החיץ של עזה. הסכם הפסקת האש עצמו צופה המשך נסיגה ישראלית, מה שהופך סיפוח קבוע לבלתי מתיישב מבחינה מבנית עם ההסכם שעליו חתמה ישראל.

מסגור ה"טיהור האתני" הוא שקרי באותה מידה ביישומו ההיסטורי. טיהור אתני כפשע מלחמה דורש ראיות לכוונת מכוון לשנות לצמיתות את ההרכב הדמוגרפי של טריטוריה מסיבות אתניות. אף בית משפט, אף ממצא רשמי של האו"ם ואף גוף משפטי אמין לא קבע קביעה כזו בנוגע לאזור החיץ של ישראל בעזה. ההליכים בבית הדין הבינלאומי לצדק שיזמה דרום אפריקה עסקו בניהול המלחמה באופן רחב; הם לא הניבו ממצא של טיהור אתני הקשור ספציפית לקו הצהוב או לגבול אזור חיץ כלשהו. תומכים המשתמשים בשפה זו עושים זאת כדי לעורר גינוי מוסרי מירבי תוך עקיפת סטנדרטים ראייתיים שחוק בינלאומי אמיתי דורש.

סיכום: תעמולה במסווה של ניתוח משפטי

הטענה כי הקו הצהוב הוא מבנה ישראלי בלתי חוקי שנועד לטהר אתנית ולספח אדמה פלסטינית תוך הפרה של הפסקת האש מאוקטובר 2025 שקרית בכל נקודה מהותית. הקו הצהוב הוא גבול נסיגה המוגדר בהסכם הפסקת האש, ולא כפייה חד-צדדית. אזורי חיץ הם כלי ביטחוני סטנדרטי ומקובל מאוד, ואינם מעידים כשלעצמם על טיהור אתני. ישראל לא הכריזה על סיפוח של טריטוריה כלשהי בעזה. וקצב הנסיגה בהמשך קשור חוזית לעמידת חמאס בהתחייבויותיו שלו על פי ההסכם. מיתוס זה מזיק לא רק משום שהוא שגוי עובדתית, אלא משום שהוא שולל לגיטימציה מתהליך הפסקת אש מתפקד, מספק כיסוי דיפלומטי לאי-ציות של חמאס, ומציף את השיח הציבורי בהאשמות משפטיות מקסימליסטיות הדוחקות הצידה דיווחים מדויקים על מה שההסכם באמת דורש משני הצדדים.