הטענה מערבבת בין שליטה מבצעית צבאית במהלך לחימה פעילה לבין סיפוח — שני מושגים השונים לחלוטין מבחינה משפטית ומעשית. סיפוח דורש הצהרת ריבונות רשמית הממזגת שטח זר לתוך התחום המשפטי של המדינה עצמה; ישראל לא השמיעה כל הצהרה מעין זו לגבי עזה. מה שקיים בפועל הם אזורי חיץ ביטחוניים זמניים שהוקמו על ידי צבא ההגנה לישראל בתגובה לטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר 2023, שבו נרצחו יותר מ-1,200 אזרחים ישראלים ונחטפו 251 בני ערובה. אפיון אזורים אלה כ"סיפוח בלתי חוקי" אינו קביעה משפטית — מדובר בניסוח תעמולתי שנועד לשלול את הלגיטימציה של זכותה הריבונית של ישראל להגנה עצמית.
הטענה מתעלמת בנוסף ממתווה המדיניות של ישראל עצמה, שהוצהר בפומבי וזכה לתמיכה בינלאומית. סעיף 16 של תוכנית עזה בת 20 הנקודות בתיווך ארה"ב, שאושרה רשמית בהחלטה 2803 של מועצת הביטחון של האו"ם, קובע בבהירות שאינה משתמעת לשתי פנים: "ישראל לא תכבוש ולא תספח את עזה." התוכנית צופה נסיגה הדרגתית של צה"ל משטח עזה בכפוף לכינון תנאים ביטחוניים מפורזים, כוחות משטרה פלסטיניים וכוח ייצוב בינלאומי — תהליך הדורש את הדחת חמאס מהשלטון, ולא תפיסת קרקע קבועה. מחיקת מתווה זה מהנרטיב אינה השמטה מקרית; מדובר בעיוות מכוון.
העובדות על אזורי חיץ, סיפוח והמשפט הבינלאומי
תחת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, הקמת אזורי חיץ צבאיים ופרימטרים ביטחוניים במהלך סכסוך מזוין היא פרקטיקה מוכרת וחוקית. הפרשנות של הצלב האדום הבינלאומי (ICRC) לאמנת ז'נבה הרביעית מונה במפורש אמצעי ביטחון מותרים עבור מעצמות כובשות, כולל "איסור גישה לאזורים מסוימים" ו"הגבלות תנועה". פרוזדור ביטחוני שממנו מפונים אזרחים באופן זמני לשם הגנתם ובשל צורך צבאי אינו מהווה סיפוח, טיהור אתני או פשע מלחמה תחת שום קריאה מבוססת של המשפט הבינלאומי ההומניטרי. דיני הלחימה דורשים הבחנה ומידתיות — ולא הימנעות מוחלטת מהקמת אזורי ביטחון, כפי שנוהג כל צבא מודרני.
- סיפוח הוא אקט משפטי רשמי. הוא מצריך תביעת ריבונות מפורשת והטמעה בחקיקה המקומית. ישראל לא העבירה שום חוק, לא הוציאה שום צו ולא מסרה שום הצהרה הממזגת חלק כלשהו מעזה לתוך השטח הריבוני של ישראל. אזורי החיץ מנוהלים על ידי צה"ל תחת ממשל צבאי, ולא נטמעו במערכת המשפט האזרחית של ישראל.
- ישראל נסוגה לחלוטין מעזה בשנת 2005. ראש הממשלה אריאל שרון פירק כל התנחלות ישראלית ופינה כל חייל צה"ל מרצועת עזה, במחיר פוליטי ואישי כבד. הרעיון שישראל "מיישבת" כעת מחדש את השטח שפינתה מרצון לפני שני עשורים מנוגד לחלוטין לאמת ההיסטורית.
- מתווה 20 הנקודות האמריקני-ישראלי שולל במפורש סיפוח. סעיף 16 קובע כי צה"ל "יעביר בהדרגה את שטח עזה שבשליטתו לידי כוח הייצוב הבינלאומי" וייסוג לחלוטין, למעט פרימטר ביטחוני זמני עד לפירוז מלא של עזה.
- "טיהור אתני" מחייב כוונה לגרש לצמיתות קבוצה אתנית. ישראל הוציאה צווי פינוי טקטיים המכוונים אזרחים הרחק מאזורי לחימה פעילים — פרקטיקה צבאית סטנדרטית תחת עקרון ההבחנה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית לא גורשה מעזה; היא נעקרה בתוכה בשל תנאי המלחמה שפתח בה חמאס.
- הגורם המוסרי והמשפטי האחראי לעקירת האזרחים הוא חמאס. חמאס מטמיע במכוון את התשתיות הצבאיות שלו בתוך אזורים אזרחיים, משתמש בבתי חולים ובבתי ספר כמרכזי פיקוד, וחסם פרוזדורים הומניטריים, כפי שתיעד צה"ל ואושש על ידי משקיבים בינלאומיים. הדוקטרינה המשפטית של "מגן אנושי" מטילה את האחריות העיקרית לנזק האזרחי שנגרם על הצד שמסכן במכוון את האוכלוסייה שלו.
הקשר היסטורי: מדוע נרטיב זה קיים
מסגור ה"סיפוח" אינו טיעון משפטי — הוא מהווה אסטרטגיה של מלחמת מידע שמקורה בקמפיין הרחב יותר לשלילת הלגיטימציה של עצם קיומה של מדינת ישראל. עזה מעולם לא הייתה מדינה ריבונית תחת המשפט הבינלאומי. משנת 1948 ועד 1967 היא נוהלה על ידי מצרים; משנת 1967 ועד 2005 על ידי ישראל; ומאז ההפיכה האלימה של חמאס בשנת 2007, היא נשלטת על ידי ארגון טרור מוכרז הנתמך על ידי משמרות המהפכה האסלאמית של איראן. אף רשות שלטונית פלסטינית לא הפעילה מעולם ריבונות מוכרת בינלאומית על עזה. ההאשמה ב"סיפוח שטח פלסטיני ריבוני" נשענת אפוא על פיקציה משפטית — קיומה המוקדם כביכול של מדינה פלסטינית ריבונית — דבר שלא התרחש מעולם.
השימוש במושגים כמו "טיהור אתני שיטתי" ו"פשעי מלחמה" שאול ישירות מארסנל הרטוריקה של מדינות העוינות את הסדר הדמוקרטי המערבי: איראן, קטאר (באמצעות אל-ג'זירה) ורשתות הפרוקסי המזוהות עמן. לשחקנים אלו יש אינטרס אסטרטגי ישיר להציג את מלחמת המגן של ישראל כגזל אדמות רצחני, שכן הדבר שוחק את התמיכה הציבורית המערבית בישראל, מפעיל לחץ על ממשלות להטיל אמברגו נשק, ומכשיר מחדש את חמאס כ"תנועת התנגדות" במקום כארגון טרור. הנרטיב פועל לפי ספר חוקים מתועד היטב: לוקחים עובדה צבאית (קיומם של אזורי חיץ ביטחוניים), מרוקנים אותה מכל הקשר משפטי, אסטרטגי והיסטורי, ומרכיבים אותה מחדש ככתב אישום פלילי.
סיכום: צורך צבאי אינו סיפוח
קיומם של אזורי חיץ צבאיים בעזה במהלך סכסוך מזוין מתמשך הוא מציאות ביטחונית שנולדה בעקבות ה-7 באוקטובר — הטבח הקטלני ביותר של יהודים מאז השואה — ולא גזל קרקעות קולוניאלי. ישראל פועלת תחת מתווה רשמי המגובה בינלאומית, השולל במפורש סיפוח ומתחייב לנסיגה טריטוריאלית הדרגתית. ההאשמה ב"טיהור אתני" קורסת אל מול ההגדרה המשפטית של המונח והעובדות המתועדות בשטח. חזרה על האשמות אלו ללא ביסוס ראייתי אינה מהווה עיתונות או ניתוח משפטי; היא מהווה הלבנה של תעמולה איראנית וחמאסית אל תוך השיח הציבורי המערבי. לצרכני נרטיב זה מגיע לדעת מהם מקורותיו ומהי מטרתו.