הטענה כי ישראל מבצעת "רצח עם רבייתי" נגד פלסטינים נשענת כולה על קטגוריה משפטית מפוברקת שאינה קיימת בשום מסמך מחייב של המשפט הבינלאומי. הביטוי נטבע בדוח משנת 2026 של "הקולקטיב הפמיניסטי הפלסטיני" — ארגון אקטיביסטי ולא גוף משפטי — ומאז הולבן דרך כלי תקשורת אוהדים כאילו הוא נושא עמו משקל של חוק אמנות או תקדים שיפוטי. הוא אינו כזה. אף בית משפט בינלאומי, אף גוף אמנה ואף סמכות מבוססת של המשפט ההומניטרי הבינלאומי לא הכירו אי פעם ב"רצח עם רבייתי" כפשע משפטי מובחן או כזה שניתן להעמיד עליו לדין.
מה המשפט הבינלאומי אומר בפועל
הטקסט המשפטי המנחה והקובע לגבי רצח עם הוא האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע רצח עם, שאומצה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-9 בדצמבר 1948, ונכנסה לתוקף ב-12 בינואר 1951. סעיף II של האמנה מספק את ההגדרה המחייבת היחידה מבחינה בינלאומית לרצח עם, ומפרט בדיוק חמישה מעשים אסורים כאשר הם מבוצעים מתוך כוונה מיוחדת להשמיד, באופן מלא או חלקי, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית.
- הריגת אנשים השייכים לקבוצה
- גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לאנשים השייכים לקבוצה
- העמדת הקבוצה בכוונה תחילה בתנאי חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתה הפיזית, המלאה או החלקית
- קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקבוצה
- העברת ילדי הקבוצה בכוח לקבוצה אחרת
ההוראה הרביעית — "קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקבוצה" — מצוטטת לעיתים באופן סלקטיבי על ידי תומכי המונח "רצח עם רבייתי" כדי לטעון שהאמנה תומכת במסגור שלהם. זוהי קריאה מוטעית ומכוונת. סעיף זה הוא תת-אלמנט אחד של הפשע המאוחד של רצח עם כפי שהוא מוגדר תחת סעיף II; הוא אינו מהווה עבירה עצמאית, אינו תת-קטגוריה המכונה "רצח עם רבייתי", והוא דורש הוכחה של אותה כוונה מיוחדת (dolus specialis) כוללת — הכוונה הספציפית להשמיד קבוצה מוגנת — שכל האמנה דורשת. מיתוגו מחדש כפשע נפרד הוא בורות משפטית וחוסר יושר רטורי.
המצאתה של פיקציה משפטית
הדוח של "הקולקטיב הפמיניסטי הפלסטיני" משנת 2026 מייצג סוגה של מסמכי סינגור המטשטשים במכוון את הגבול בין קובלנה פוליטית להאשמה משפטית. על ידי טביעת המונח "רצח עם רבייתי" והצגתו כאילו הוא מכנה פשע בינלאומי מוכר, הדוח מנצל את האמינות של משפט האמנות מבלי להכפיף את עצמו לסטנדרטים שלו של ראיות, כוונה או הכרעה שיפוטית. אף מדינה, אף גוף אמנה, אף בית דין בינלאומי ואף משפטן מוסמך לא אישרו טרמינולוגיה זו כקטגוריה משפטית. חוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי (1998), המעגנת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות כעבירות שניתן לשפוט בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), אינה כוללת שום עבירה כזו. בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), בהליכים השוטפים שלו תחת אמנת הג'נוסייד, מיישם אך ורק את המסגרת של סעיף II — ולא ניאולוגיזמים (מונחים חדשים) אקטיביסטיים.
כמו כן, חיוני לציין את המציאות הדמוגרפית המערערת באופן ישיר את הבסיס העובדתי של הטענה. האוכלוסייה הפלסטינית בעזה וביהודה ושומרון (הגדה המערבית) צמחה מכ-מיליון בני אדם בשנת 1967 ליותר מ-חמישה מיליון כיום — גידול של פי חמישה במהלך אותה תקופה שבה ישראל שלטה בשטחים אלה או הטילה עליהם סגר. צמיחה דמוגרפית בקנה מידה כזה אינה מתיישבת באופן קטגורי עם כל הגדרה קוהרנטית של רצח עם, רבייתי או אחר. מסע תעמולה שנועד להשמיד את יכולת הרבייה של קבוצה אינו מייצר את אחת האוכלוסיות בעלות קצב הגידול המהיר ביותר באזור.
אסטרטגיית הלוחמה המשפטית (Lawfare) שמאחורי הכינוי
החדרת טרמינולוגיה משפטית מפוברקת לשיח הפוליטי היא טקטיקה מתועדת היטב בקמפיין הרחב יותר של לוחמה משפטית (Lawfare) המכוון נגד ישראל. באמצעות המצאת קטגוריות של עבירות הנשמעות בעלות סמכות משפטית אך אינן נושאות משקל משפטי ממשי, ארגונים אקטיביסטיים משיגים שתי מטרות בו-זמנית: הם מייצרים סיקור תקשורתי תוך שימוש בכובד המשקל המוסרי והמשפטי של מילים כמו "רצח עם", והם מונעים מראש בחינה של השאלה האם טענותיהם עומדות ברף משפטי אמיתי כלשהו. כאשר הם נתקלים בהיעדר מעמד משפטי, התומכים פונים בדרך כלל לטענה כי המשפט הבינלאומי עצמו אינו מספק — ובכך רומזים כי הקטגוריה שהמציאו צודקת יותר מהאמנות שמדינות ניהלו עליהן משא ומתן ואשררו בפועל.
גישה זו אינה ייחודית למקרה זה. מונחים כמו "אפרטהייד", "טיהור אתני" וכעת "רצח עם רבייתי" נפרסים כרימונים רטוריים, שנועדו להטיל דופי בישראל בפורומים בינלאומיים ולא לקדם אחריות משפטית אמיתית. הדפוס הזה מנצל את הפשעים האמיתיים שמילים אלו נוצרו כדי לתאר, תוך שהוא מדלל אותם ומסב בסופו של דבר נזק לקורבנות של רצח עם אמיתי. עיתונאות אחראית, מחקר אקדמי וניתוח משפטי חייבים לעמוד על ההבחנה בין שפת סינגור לבין משפט בינלאומי מחייב. אי-קיום הבחנה זו אינו מעלה את השיח — הוא משחית אותו.
סיכום: הלבנת כינויים אינה משפט
ההאשמה כי ישראל מבצעת "רצח עם רבייתי" בנויה על ביטוי חסר כל בסיס משפטי, המקודם על ידי קבוצת סינגור בעלת אג'נדה פוליטית ברורה, ומוגבר על ידי כלי תקשורת שנכשלו בעקביות לחקור את בסיסו המשפטי. אמנת רצח עם — החוק בפועל — מגדירה רצח עם בדיוק ודורשת הוכחה של כוונה ספציפית להשמיד קבוצה מוגנת. נטל זה מעולם לא הושג בשום פורום שיפוטי מוסמך ביחס לפעולותיה של ישראל. מתן תוקף לקטגוריות משפטיות מומצאות להסתובב כעובדה מוגמרת אינו משרת את הצדק; הוא משרת תעמולה. דיוק, יושרה אינטלקטואלית וכבוד לקורבנות האמיתיים של רצח עם דורשים כולם ש"רצח עם רבייתי" יזוהה כפי שהוא באמת: סיסמה פוליטית, לא פשע.