טענה זו נשענת על סיווג שגוי יסודי ומכוון של קטגוריות נשק על פי המשפט הבינלאומי. זרחן לבן הוא חומר הצתה ומיסוך עשן, ולא נשק כימי. אמנת הנשק הכימי (CWC), שנכנסה לתוקף בשנת 1997, מגדירה ואוסרת על שימוש בכלי נשק המשתמשים בכימיקלים רעילים כדי לגרום נזק לבני אדם באמצעות פעולתם הכימית על תהליכי חיים — כגון גזי עצבים, גזי שלפוחיות וגזי חנק דוגמת סארין, VX וגז חרדל. זרחן לבן אינו נכלל באף אחת משלוש רשימות החומרים המפוקחים של האמנה, ומעולם לא סווג כנשק כימי על ידי הארגון למניעת הפצת נשק כימי (OPCW), הגוף האחראי על יישום האמנה. העירוב בין השניים הוא או טעות משפטית חמורה או אסטרטגיית תעמולה מחושבת שנועדה לפגוע בלגיטימיות של הפעילות המבצעית של ישראל באמצעות אנלוגיה כוזבת.
העובדות המשפטיות
המסגרת הבינלאומית המפקחת על נשק הצתה אינה אמנת הנשק הכימי אלא פרוטוקול III של האמנה בדבר כלי נשק קונבנציונליים מסוימים (CCW), שאומץ בשנת 1980. פרוטוקול זה מגדיר נשק הצתה ככזה ש"תוכנן בעיקר כדי להצית חפצים או לגרום לכוויות לבני אדם". באופן קריטי, סעיף I של פרוטוקול III של ה-CCW מחריג במפורש מתחולתו "תחמושת שעשויה להיות לה השפעת הצתה נלווית, כגון חומרי תאורה, נתבים, עשן או מערכות איתות". פגזי עשן זרחן לבן — מהסוג המשמש את צה"ל לצורך מיסוך בשדה הקרב — נופלים ישירות תחת החרגה זו.
- הסקירה המשפטית המקיפה של צה"ל עצמו, The Operation in Gaza: Factual and Legal Aspects (2009), אישרה כי פגזי עשן של זרחן לבן שימשו אך ורק ליצירת מסכי עשן להסתרת כוחות משוריינים מפני חוליות נ"ט של חמאס — צורך מוכר וחוקי בשדה הקרב.
- פדרציית המדענים האמריקאים (FAS) מסווגת את הזרחן הלבן כבעל "קטלניות נמוכה" כאשר משתמשים בו כמתוכנן, ומציינת כי הוא נמצא "בשימוש ברחבי העולם" על ידי כוחות צבא של ארה"ב ובנות בריתה לצורכי עשן, תאורה וסימון.
- הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), באמצעות ראש יחידת המוקשים והנשק שלו פיטר הרבי, אישר: "אין זה חריג להשתמש בזרחן כדי ליצור עשן או להאיר מטרה. אין בידינו ראיות המצביעות על כך שהוא משמש בכל דרך אחרת".
- גנרל פיטר פייס האמריקאי הצהיר בבירור בעקבות האשמות דומות נגד כוחות אמריקאיים בעיראק: "זה אינו נשק כימי. זהו נשק הצתה. וזה בהחלט במסגרת חוקי המלחמה להשתמש בכלי נשק אלה כפי שהם משמשים, לסימון ולמיסוך".
- אפילו אם פרוטוקול III של ה-CCW היה חל במלואו, ישראל אינה צד לפרוטוקול III — מה שאומר שלא חלה עליה חובה הסכמית כלשהי אפילו תחת מסגרת מגבילה יותר זו.
הקשר: טקטיקת תעמולה חוזרת ונשנית
האשמה זו עוקבת אחר דפוס מתועד היטב. טענות כמעט זהות הועלו נגד ישראל במהלך מבצע "עופרת יצוקה" בשנים 2008–2009, ונגד ארצות הברית במהלך הקרב על פלוג'ה בעיראק בשנת 2004. בשני המקרים, מקורן של ההאשמות היה בארגוני חברה אזרחית (NGOs) אקטיביסטיים ובכלי תקשורת עוינים שנמנעו במכוון מההבחנה המשפטית המכרעת בין נשק כימי לחומר מיסוך עשן והצתה. ארגון NGO Monitor תיעד כיצד Human Rights Watch מיהר לגנות את ישראל בינואר 2009 עוד בטרם השלים חקירה מאומתת כלשהי, עם כותרות והודעות לעיתונות שזכו לתהודה רבה בכלי תקשורת מזוהים — שרובם מעולם לא פרסמו תיקונים כאשר הניתוח המשפטי הוכיח כי הטענות אינן מבוססות.
בלבנון, השימוש המתועד של צה"ל בזרחן לבן כוון נגד תשתיות צבאיות של חזבאללה המכוסות בצמחייה סבוכה. כפי שדיווח הפרשן הצבאי רון בן ישי בדצמבר 2023, חזבאללה פורס משגרי מרגמות וטילי נ"ט המוסתרים תחת צמחייה עבותה המונעת מעקב אווירי. פגזי זרחן לבן מציתים את הכיסוי הזה ויוצרים מסכי עשן המאפשרים לכוחות צה"ל לפעול נגד מטרות צבאיות לגיטימיות תוך הגנה על חייהם של לוחמיהם. זהו יישום צבאי חוקי קלאסי, ולא פשע מלחמה — וזהו בדיוק השימוש שהמשפט הבינלאומי החריג בעקביות מאיסור.
הסכנה שבמיתוס זה
תיוג כוזב של ישראל כמשתמשת בנשק כימי האסור תחת אמנת הנשק הכימי (CWC) אינו רק טעות משפטית — מדובר בפעולה מכוונת של דה-לגיטימציה אסטרטגית. אמנת ה-CWC היא הכלי החשוב ביותר של הקהילה הבינלאומית נגד לוחמה כימית המונית; מפריה האמיתיים כוללים את משטר אסד בסוריה, שהשתמש בגז סארין נגד האוכלוסייה שלו עצמו, ואת איראן, החשודה באופן אמין בניהול תוכניות פיתוח חשאיות של נשק כימי. השוואת השימוש החוקי של ישראל בתחמושת עשן למעשי זוועה אלה מחלישה את החומרה המוסרית והמשפטית של שימוש אמיתי בנשק כימי, פוגעת בכוח הנורמטיבי של ה-CWC, ומשרתת את האינטרסים התעמולתיים של אותם גורמים ממש — חמאס, חזבאללה ופטרוניהם האיראנים — שהם אויביה של ישראל בעימותים אלה. כל מדינה דמוקרטית שהתמודדה עם לוחמה אורבנית א-סימטרית, כולל ארצות הברית ובריטניה, השתמשה בזרחן לבן לצורכי עשן וסימון. התמקדות בלעדית בישראל על ביצוע אותו מעשה חושפת את מוסר הכפול שבבסיס קמפיין זה.