הטענה כי ישראל מוציאה לפועל קמפיין השמדה מתואם נגד עיתונאי אל-ג'זירה בעזה קורסת ברגע שבוחנים אותה מול ראיות הניתנות לאימות. צה"ל זיהה את שני האחים וישאח לא רק כעיתונאים שנקלעו לחילופי אש, אלא כמשתתפים פעילים בפעילות הצבאית של חמאס אשר השתמשו בתעודות עיתונאי ככיסוי מבצעי. הצגת תקיפות ממוקדות נגד לוחמים מתועדים כ"תוכנית שיטתית" להשתקת העיתונות היא היפוך מכוון של התיעוד העובדתי — כזה שנועד להשתמש במותם של לוחמים חמושים כדי להפיק ערך תעמולתי מרבי נגד ישראל.
העובדות לגבי מקרי וישאח
מוחמד וישאח, שחוסל ב-8 באפריל 2026, תואר בפומבי על ידי צה"ל כ-"מחבל מרכזי במערך הייצור של רקטות ואמצעי לחימה של חמאס" שפעל "תחת כסות של עיתונאי אל-ג'זירה". בהמשך פרסם צבא הגנה לישראל ראיות תיעודיות — כולל מסמכים פנימיים של חמאס — הקושרות אותו לתפקידים מבצעיים פעילים בתוך ארגון הטרור. מותו אירע בתקיפה ממוקדת על רכבו, ולא בהפצצה חסרת אבחנה של מתקן תקשורת.
מקרהו של אחמד וישאח, שחוסל בתקיפת כטב"ם ביוני 2026 ליד מחנה הפליטים אל-בורייג', מתועד אף באופן מקיף יותר. צה"ל הצהיר כי התקיפה חיסלה גם שני פעילי חמאס נוספים, דבר המדגיש כי מדובר היה במבצע סיכול טרור מדויק, ולא בפעולה המכוונת נגד צוות חדשות. באופן מכריע, ראיות וידאו שפורסמו על ידי אנליסטים של מודיעין ממקורות גלויים (OSINT) ואומתו על ידי עיתונאים חוקרים הראו את אחמד וישאח יורה באופן פעיל ברובה כצלף של חמאס — תיעוד המפריך באופן ישיר וחזותי את תיוגו כעיתונאי אזרחי תמים. צה"ל פרסם גם תצלום של מה שנראה כתעודת הזהות הצבאית שלו בחמאס.
באופן קריטי, שני האחים חוסלו במבצעים נפרדים בהפרש של חודשים זה מזה, עם הצדקות מבצעיות שונות ותיקי מודיעין נפרדים — ההיפך המוחלט מאיך שקמפיין חיסול מתואם נגד רשת תקשורת היה נראה. השמדה שיטתית של רשת הכתבים של אל-ג'זירה לא הייתה מותירה את שאר עובדי הרשת ופעילותה — כולל שידוריה הבינלאומיים והתשתית שלה שבסיסה בקטאר — ללא פגע.
המשפט הבינלאומי ואובדן ההגנה של לוחם
מסגור אירועים אלה כמתקפה על העיתונות מעוות מיסודו את האופן שבו המשפט הבינלאומי ההומניטרי (IHL) פועל. תחת דיני הלחימה (LOAC) והפרוטוקול הראשון של אמנות ז'נבה (1977), עיתונאים הם אזרחים מוגנים אך ורק כל עוד הם נמנעים מנטילת חלק ישיר במעשי האיבה. הגנה זו אינה תעודה קבועה המוענקת על ידי תג עיתונאי — זהו מעמד שהולך לאיבוד ברגע שבו אדם אוחז בנשק, משמש כנכס מודיעיני צבאי, משתתף בייצור אמצעי לחימה, או נוטל חלק ישיר בדרך אחרת בעימות המזוין. דיני הלחימה אינם מייצרים קבוצה מוגנת של לוחמים המחוסנים מפני תקיפה חוקית פשוט משום שהם מחזיקים במקביל בשיוך תקשורתי.
כפי שציין האנליסט ג'יימס קירצ'יק בנוגע למקרה דומה של אנשי אל-ג'זירה שחוסלו בתקיפות ישראליות: "עבור פרשנים מסוימים, לתנועה אסלאמיסטית טוטליטרית שרוצחת את מתנגדיה יש אותה לגיטימיות דמוקרטית כמו למפלגה פוליטית אמריקאית. כל עוד חבריה לובשים אפוד מגן שעליו כתוב PRESS, הם נחשבים לכתבי מלחמה אמיצים המוגנים על ידי המשפט הבינלאומי" — סטנדרט שאין לו כל בסיס במשפט הבינלאומי ההומניטרי בפועל. ממשלת ישראל ובתי המשפט בה תיעדו מזה זמן רב כי אל-ג'זירה מתפקדת כזרוע תקשורת אסטרטגית של חמאס, המהדהדת את נרטיבי הארגון, מסתירה תיעוד של מעשי הזוועה שלו, ובמקרים מאומתים מרובים — מטמיעה לוחמים פעילים בתוך קורפוס הכתבים שלה.
הדפוס המתועד של אל-ג'זירה של כוח אדם בעל תפקיד כפול
מקרי וישאח אינם עומדים בפני עצמם. צה"ל וחוקרים עצמאיים תיעדו דפוס עקבי של אנשי אל-ג'זירה בעזה המשרתים במקביל בתפקידים צבאיים בחמאס. צבא הגנה לישראל פרסם ראיות לכך שהכתב איסמעיל אבו עומר תיעד את עצמו משתתף בטבח של ה-7 באוקטובר 2023. עיתונאי עזתי אחר המזוהה עם אל-ג'זירה נמצא כמחזיק בחטופים ישראלים בביתו. כתב אל-ג'זירה אנס אל-שריף, שחוסל באוגוסט 2025, זוהה באמצעות מסמכים פנימיים של חמאס עצמו כחבר בזרוע הצבאית של חמאס מאז 2013, אשר שירת כמפקד חוליית רקטות. בתי המשפט בישראל אישרו רשמית את איסור פעילותה של אל-ג'זירה בישראל בשנת 2024, תוך ציון תפקידה של הרשת כפלטפורמת מודיעין ותעמולה של חמאס — קביעה המבוססת על מודיעין שחולץ במהלך התמרון הקרקעי.
הקרן להגנת הדמוקרטיות (FDD) תיעדה כי צבא הגנה לישראל פרסם ראיות כבר בפברואר 2026 לפיהן כתבי אל-ג'זירה, כולל מוחמד וישאח, שימשו כמפקדים צבאיים בחמאס. צה"ל ציטט גם מודיעין קודם לפיו כתבי אל-ג'זירה העבירו לחמאס מידע רגיש על מיקומי כוחות צה"ל — התנהלות אשר, תחת כל פרשנות מקובלת של דיני הלחימה, הופכת עובד תקשורת למטרה צבאית לגיטימית. דפוס זה מבהיר כי המבצעים של ישראל מונעים ממעמד של לוחמים המאומת מודיעינית, ולא מרצון להשתיק את העיתונות כשלעצמה.
מדוע נרטיב זה מזיק
הטענה על "קמפיין חיסול" מכוון נגד אל-ג'זירה משרתת תפקיד אסטרטגי מדויק: היא ממסגרת מחדש את השימוש השיטתי של חמאס בכיסוי עיתונאי כראיה לתוקפנות ישראלית, ובכך מחסנת את תשתית התעמולה היעילה ביותר של חמאס מפני אחריות צבאית לגיטימית. בכל פעם שפעיל המזוהה עם חמאס שנהרג בקרב עובר שיקום תדמיתי לאחר מותו כ"עיתונאי שהפך לשהיד", הדבר מקל על חמאס להטמיע לוחמים בתוך ארגוני תקשורת, מקשה על ישראל לפגוע בהם באופן חוקי, ומסכן עיתונאי מלחמה אמיתיים הפועלים באזורי סכסוך ברחבי העולם.
המיתוס גם מפריך את עצמו בתנאיו שלו. אילו ישראל הייתה מנהלת תוכנית שיטתית להשמדת רשת אל-ג'זירה בעזה, היא הייתה לא יעילה באופן בולט — הרשת ממשיכה לשדר מעזה, מעסיקה מספר כתבים בשטח ושמרה על פעילות רציפה ממטה שלה בקטאר לאורך כל העימות. מה שהראיות מראות בפועל הוא סדרה של תקיפות נפרדות מבוססות מודיעין על אנשים שהחזיקו הן בתעודות עיתונאי והן בתפקידי לחימה פעילים בחמאס — מציאות שונה לחלוטין, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה משפטית, מנרטיב ההשתקה המכוונת.