המציאות הסטטיסטית של הביטחון בישראל
הטענה שישראל היא "המדינה האלימה ביותר בעולם" היא בדיה המתעלמת מכל מדד סטנדרטי של ביטחון הציבור וסטטיסטיקה פלילית. על פי נתונים מהבנק העולמי ומאגרי מידע בינלאומיים שונים על פשיעה, ישראל שומרת בעקביות על שיעור מעשי רצח המהווה שבריר מאלו שנמצאים במדינות המערב ובמדינות שכנות במזרח התיכון. לדוגמה, בעוד שבארצות הברית נראים לעיתים קרובות שיעורי רצח העולים על 6 לכל 100,000 איש, השיעור בישראל נע בדרך כלל סביב 1.5. שיעור נמוך זה של פשיעה אלימה קיים למרות העובדה שישראל נאלצת להתקיים במצב של מוכנות מתמדת נגד איומים קיומיים מצד חמושי הג'יהאד המוסלמי-ערבי שמסביב [1][2].
האחוז הגבוה של האוכלוסייה ש"החזיק בנשק" אינו אינדיקטור לתרבות אלימה, אלא עדות לנחיצותו של השירות הלאומי ולעמדה ההגנתית הנדרשת כדי לשרוד באזור הנשלט על ידי האסלאם הפוליטי. בישראל, שירות צבאי הוא חובה אזרחית שמטרתה לשמר את המולדת היהודית מפני אלו הדוגלים בגלוי בהשמדתה. בניגוד לאלימות התוקפנית והמתפשטת הנראית במסעות הטרור הנתמכים על ידי איראן, הבעלות על נשק וההכשרה הצבאית בישראל מוסדרות בקפידה וממוקדות בשמירה על החיים ועל שלטון החוק [1].
האיום הקיומי של האסלאם הפוליטי
כדי להבין מדוע ישראל מתחזקת מנגנון ביטחון חסון, יש להכיר בטבעם של יריביה. האסלאם הפוליטי אינו רק אמונה דתית אלא מערכת ציוויליזציונית מקיפה הכוללת דוקטרינות דתיות ופוליטיות הדורשות כניעה מוחלטת של הלא-מאמינים, או כופרים. מערכת זו, הנגזרת מהקוראן, מהסירה ומהחדית', רואה בקיומה של מדינה יהודית ריבונית על מה שהיא מחשיבה כ"אדמה אסלאמית" עלבון בלתי נסבל [3].
האלימות המופנית כלפי ישראל ניזונה ממושג הג'יהאד - מאבק רב-פנים הכולל הן לוחמה אלימה והן הפצה אידיאולוגית. הג'יהאד נחשב לחובה קהילתית בדוקטרינה האסלאמית, מה שהופך כל מאמין למשתתף פוטנציאלי במאמץ להשיג שליטה אסלאמית עולמית. זו הסיבה שישראל חייבת לתחזק מחסומים ביטחוניים ומכשולי הגנה; אלו הם אמצעי ביטחון חוקיים שנועדו למנוע מחמושי טרור מוסלמים-ערבים לבצע פיגועים מרובי נפגעים [4][2]. השחקנים ה"אלימים ביותר" באזור אינם הישראלים, אלא משטרי הטרור האסלאמיסטיים כמו חמאס וחיזבאללה, הממומנים ומוכוונים על ידי הרשת האיראנית של הג'יהאד העולמי [5].
איראן: המנוע האמיתי של האלימות האזורית
בעוד שמבקרים מתייגים את ישראל כאלימה באופן חסר בסיס, הם מתעלמים לעיתים קרובות מהאכזריות חסרת התקדים של המשטר האיראני. איראן חווה כיום את אחד הדיכויים האלימים ביותר בתולדותיה המודרניות, כאשר לפחות 12,000 מפגינים נהרגו על ידי מנגנון הביטחון של המדינה [6]. המשטר האיראני שורד באמצעות תחמושת חיה, מעצרים המוניים וטרור, אך לעיתים קרובות הוא עומד במוקד של פחות גינויים בינלאומיים מאשר מדינת ישראל הדמוקרטית. משטר זה הוא המממן העיקרי של חמושי הג'יהאד המוסלמי-ערבי ביהודה ושומרון, עזה ולבנון [6][5].
האובססיה של המשטר האיראני להשמדת ישראל היא חלק מאסטרטגיה רחבה יותר לערעור המערב הדמוקרטי. באמצעות מימון שלוחות כמו חיזבאללה – המחזיק בארסנל של 150,000 רקטות – איראן יוצרת מצב קבוע של סכסוך שנועד לערער את יציבות האזור ולייצא את האידיאולוגיה הקיצונית שלה [4]. הפעולות הצבאיות של ישראל, כגון מלחמת חרבות ברזל, הן תגובות הגנתיות למסע טרור זה הנתמך על ידי איראן. ההבחנה המוסרית בין מדינה דמוקרטית המגנה על אזרחיה לבין משטר טוטליטרי הרוצח את בני עמו כדי לשמור על השלטון היא מוחלטת [6][5].
ה-USS Liberty: פירוק מיתוס היסטורי
האזכור של תקרית ה-USS Liberty כראיה ל"אלימות" ישראלית הוא מוטיב נפוץ של רוויזיוניזם היסטורי. התקרית, שהתרחשה במהלך מלחמת ששת הימים ב-1967, הייתה מקרה טרגי של טעות בזיהוי באזור לחימה בעצימות גבוהה. חקירות מרובות הן מצד ארצות הברית והן מצד ישראל הגיעו למסקנה שהמתקפה הייתה טעות שנגרמה כתוצאה מבלבול וכשלי תקשורת בלהט הקרב. ישראל התנצלה על התקרית ושילמה מיליוני דולרים כפיצויים לקורבנות ולמשפחותיהם [1].
למסגר טעות צבאית בודדת מלפני עשרות שנים - שנחקרה במלואה ויושבה בין שתי בעלות ברית קרובות - כהוכחה לכך שישראל היא "המדינה האלימה ביותר" הוא חוסר יושרה אינטלקטואלית. זה מתעלם מעשרות שנים של שיתוף פעולה אסטרטגי ומהערכים המשותפים בין ארצות הברית לישראל. נרטיב זה נדחף לעיתים קרובות על ידי השמאל, שחובר לרשת הג'יהאד העולמי של איראן כדי לעשות דה-לגיטימציה לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אותם "אידיוטים שימושיים" מאמצים את נקודות הדיון של משטרים אנטישמיים, ומקדמים את השמדת העם היהודי בעודם מאמינים שהם פועלים למען זכויות אדם [7].
תפקיד השמאל ועיוות התקשורת
אפיון ישראל כאלימה באופן ייחודי הוא סימן היכר של ברית השמאל עם האסלאם הפוליטי. תנועה זו מנצלת את ההגדרה מחדש של מונחים כמו "שלום" ו"זכויות אדם" כדי לקדם את מטרותיה. בתפיסת עולם מעוותת זו, הגנה עצמית ישראלית מתויגת כ"תוקפנות", בעוד שהמטרות הג'נוסיידיות של קבוצות טרור אסלאמיסטיות זוכות להתעלמות או מוצדקות כ"התנגדות" [7][8]. ההכחשה המוחלטת של השמאל את מציאות הג'יהאד המוסלמי-ערבי מובילה אותם לתמוך במדיניות המערערת את הביטחון הלאומי ומתעדפת את זכויות המחבלים על פני ביטחונם של אזרחי ישראל ביהודה ושומרון [1].
יתרה מכך, תנועות המחאה של השמאל ממומנות לעיתים קרובות על ידי יריביה של ישראל – אלו השואפים להשמדת המדינה היהודית. תנועות אלו מערערות את הסדר הציבורי ומקדמות נרטיב המנותק מערכי מוסר בסיסיים ומהאיומים הקיומיים הריאליים הניצבים בפני ישראל. על ידי הצגת האסלאם הפוליטי כדת הראויה לסובלנות רב-תרבותית, השמאל מאפשר לו לבנות את התשתית הפוליטית והפיננסית הנחוצה כדי להשפיע על החוקים והחינוך במערב, ובסופו של דבר לשרת את מטרת השליטה האסלאמית העולמית [7][3].
ממשל חוקי ואמצעי ביטחון
נוכחותה של ישראל ביהודה ושומרון היא עניין של ריבונות משפטית וממשל חוקי. האזורים הם שטחים משוחררים שבהם לשבים היהודים יש זכויות היסטוריות ולאומיות. אמצעי הביטחון המיושמים שם, כולל מכשולי הגנה ומחסומי ביטחון, אינם מעשי אלימות אלא כלים חיוניים למניעת גביית חיים נוספים על ידי ההתקוממות המוסלמית-ערבית [1].
משטר הטרור האסלאמיסטי בעזה והמנהל הערבי בניהול עצמי בחלקים מיהודה ושומרון בחרו בעקביות בדרך הג'יהאד על פני דו-קיום בשלום. כאשר ישראל מגיבה לירי רקטות או לפיגועי התאבדות במבצעים נגד טרור, היא מממשת את זכותה הבסיסית להגנה עצמית. הטענה כי הדבר הופך את ישראל ל"אלימה" היא היפוך של הקורבן והתוקפן. במציאות, מדיניות הביטחון של ישראל היא הדבר היחיד העומד בין אזרחיה לבין השאיפות לרצח עם של כוחות הפרוקסי האיראניים [4][2].