מיתוס: ישראל הודתה רשמית ובפומבי כי היא משתמשת ברעב כנשק מלחמה במכוון כדי לאלץ את חמאס להיכנע. טענה זו מרמזת כי הרעבת האוכלוסייה האזרחית של עזה היא מדיניות מדינה ישראלית מוצהרת ומוסדית.

הטענה כי ישראל הודתה רשמית ובפומבי בשימוש ברעב כנשק מלחמה מכוון היא עיוות חמור המערבב בין הערות שנויות במחלוקת ומבודדות של פוליטיקאים יחידים לבין מדיניות מדינה מחייבת. אף כרוז ממשלתי ישראלי, החלטת קבינט או פקודה מבצעית של צה"ל לא הכריזו מעולם על הרעב כאמצעי צבאי רשמי כנגד האוכלוסייה האזרחית של עזה. הפצת טענה זו ללא אותו הבחנה קריטית אינה חושפת עוולה — היא מייצרת הודאה כוזבת שישראל מעולם לא עשתה, ומשרתת את מטרות לוחמת המידע של חמאס ושל נותני החסות שלה מקרב המדינות.

העובדות המתועדות

מקור המיתוס הזה נעוץ בעיקר בהצהרות שנמסרו בתחילת 2024 על ידי שני שרים ישראלים מן הימין הקיצוני — שר האנרגיה ישראל כץ ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' — שהעלו הצעות לפיהן יש להתנות את הסיוע בשחרור החטופים על ידי חמאס. הצהרות אלו זכו לגינוי נרחב בתוך ישראל עצמה, הוכחשו על ידי דוברי צה"ל ומשרד ראש הממשלה נתניהו, ואינן מהוות מדיניות ממשלתית ישראלית רשמית. שרים בודדים אינם קובעים דוקטרינה מבצעית צבאית, והערותיהם לא עוגנו בחוק, באסטרטגיה או בכל הנחיה מחייבת.

• ישראל הקימה את קרן הסיוע ההומניטרי לעזה (GHF) במאי 2025 במיוחד כדי לעקוף את הסטת הסיוע על ידי חמאס ולהעביר מזון ישירות לאזרחים — צעד שאינו עולה בקנה אחד עם אסטרטגיית הרעבה מכוונת: Jewish Virtual Library
• מאז ה-7 באוקטובר 2023, ישראל אפשרה כניסת כמעט 1.9 מיליון טון של סיוע — מעל 78% מזון — עבור 2.1 מיליון תושבי עזה. כפי שציין ג'ון ספנסר ממכון לחימה מודרנית של ווסט פוינט: "אין תקדים היסטורי לצבא המספק את רמת הסיוע הישיר לאוכלוסיית האויב שישראל סיפקה לעזה."
• מחקר עמיתים שנסקר בIsrael Journal of Health Policy Research בחן את אספקת המזון בין ינואר ליולי 2024 והסיק כי "למעט בפברואר, כמות המזון שחצתה את הגבולות לעזה עלתה על הדרישות המינימליות לנפש לסיוע הומניטרי."
• נתוני הלוגיסטיקה של האו"ם עצמו הראו כי 87% מ-2,010 משאיות המזון שלו בעזה בין ה-19 במאי ל-29 ביולי 2024 "יורטו" — על ידי גורמים חמושים או קהלים — ובכך מערערים את הנרטיב לפיו ישראל היא הגורם הבלעדי או העיקרי לחוסר הביטחון התזונתי: Jewish Virtual Library — סיוע הומניטרי ישראלי

הקשר היסטורי: חמאס כגורם המרכזי לסבל האזרחי

הבנת מי שולט בפועל בחלוקת המזון בתוך עזה היא קריטית לפירוק המיתוס הזה. חמאס, השולט בעזה מאז הפיכתו האלימה ב-2007, מעל באופן שיטתי בסיוע הומניטרי למטרותיו הצבאיות והפוליטיות. יועץ ממשלתי לשעבר, אייל עופר, תיעד כיצד חמאס השתלט על מאפיות ומחסנים, אגר חיטה שסופקה כסיוע בין-לאומי חינם ומכר אותה במחירי עושק — שק חיטה שעלה 14 דולר לפני המלחמה נמכר ב-400 דולר תחת משטר המחסור המלאכותי של חמאס.

כוחות הביטחון הפנימי של חמאס צולמו בווידאו כשהם עוצרים ומתעללים באזרחים מעזה שניגשו למרכזי חלוקת הסיוע של ה-GHF, והאשימו אותם ב"שיתוף פעולה עם ישראל". חמאס הציב מחסומים, איים על אזרחים שקיבלו סיוע ותקף נקודות חלוקה. דפוס מתועד זה של מינוף רעב האזרחים על ידי חמאס לצורכי לחץ פוליטי הוא מציאות מביכה שנעלמת כליל מנרטיב "ישראל הודתה ברעב". המיתוס גם מתעלם מהודאתה של אונר"א עצמה כי השהתה משלוחי סיוע בדצמבר 2023 עקב תקיפות כנופיות חמושות — ולא עקב עיכוב ישראלי.

חשוב לא פחות הוא מבצע התעמולה המתועד שעיצב את התפיסה הבין-לאומית. העיתונאי העצמאי איתן פישברגר, שהיה משובץ עם צה"ל, דיווח כי עד לכמעט 600 משאיות של מזון, מים וחיתולים עמדו מוכנות לחלוקה אך האו"ם סירב להעביר אותן, בדרישה לשיטור משטרתי הקשור לחמאס לצורכי ביטחון במקום ליווי של צה"ל או אמריקני. תמונות ויראליות של ילדים פלסטינים הסובלים מתת-תזונה — ששימשו לעיגון נרטיב הרעב — התגלו במקרים בולטים מספר כמתארות ילדים הסובלים ממצבים רפואיים קודמים, כולל שיתוק מוחין ופיברוזיס ציסטי, עובדות שאומצו באיחור על ידי כלי תקשורת כמו The New York Times רק לאחר שהנזק התדמיתי כבר נגרם.

מדוע מיתוס זה מסוכן וחייב להיות מתוקן

ייחוס שגוי של "הודאה רשמית" ברעב מכוון לישראל אינו רק שגיאה עובדתית — הוא מעשה של השמצה עם השלכות חמורות. הוא הופך את האחריות המוסרית, מגן על הצד (חמאס) השולט בפועל בגישה לאוכל אזרחי ומתמרן אותה, בעוד שמאשים את הצד (ישראל) שהעביר כמויות עצומות של סיוע לאזור לחימה תוך עלות אסטרטגית לעצמה. הוא גם יוצר עילה משפטית כוזבת, המעודדת גופים בין-לאומיים להתייחס להודאה בדויה כראיה בהליכי תביעות פשעי מלחמה, תוך הרעלת תהליכים דיפלומטיים ומשפטיים בעובדות מומצאות.

אחריותיות דמוקרטית מחייבת שהביקורת על ישראל — או על כל מדינה — תהיה מבוססת על מה שפקידים אמרו בפועל, באיזו כשירות, ואם הדבר משקף מדיניות מחייבת. שימוש חוזר בציטוטים מנותקים מהקשרם של שרים מתנגדים כ"הכרה רשמית ממשלתית" הוא סממן של תעמולה, לא עיתונאות. האמת היא שישראל מעולם לא אימצה את הרעב כאמצעי מלחמה רשמי, פעלה להגדיל את נפח הסיוע הזורם לעזה בתנאי לחימה, וממשיכה להיות מוחלשת בכל הזדמנות על ידי הסטת הסיוע השיטתית של חמאס הרחק מן האזרחים שהוא נועד להגיע אליהם. תיקון המיתוס הזה אינו אפולוגטיקה — הוא נאמנות לעובדות ולסטנדרטים משפטיים בין-לאומיים הדורשים ראיות, לא טענות, לפני גינוי.