האשמה ויראלית המופצת ברשתות החברתיות במרץ 2026 טוענת כי ישראל פתחה "סכר שפכים" אל תוך ערוץ נחל עזה, ובכך זיהמה את הנחל ואת הסביבה החופית בביוב לא מטופל. טענה זו מצוצה לחלוטין מהאצבע ומפיצה מיתוס בלתי אפשרי מבחינה פיזית, שנועד להטעות את הציבור. בדרום ישראל אין כל סכרי ויסות מים או סכרי ביוב לאורך אגן הניקוז של נחל הבשור (ואדי עזה) שניתן לפתוח או לסגור. המקור האמיתי לביוב הלא מטופל שנראה זורם אל הים התיכון הוא רשת השפכים העירונית בתוך עזה, הסובלת מכשלים תפעוליים כרוניים.
העובדות
הטענה השקרית לפיה ישראל הזרימה ביוב לעזה מסתירה את הכשלים המבניים החמורים של תשתית התברואה המקומית המנוהלת על ידי הרשויות הפלסטיניות. הראיות הגיאוגרפיות והפיזיות מפריכות לחלוטין את קמפיין הדיסאינפורמציה הזה באמצעות מספר עובדות ברורות.
- לא קיימים סכרים: אין שום סכרי ויסות מים או סכרי ביוב בדרום ישראל או לאורך ערוץ נחל הבשור (ואדי עזה). מציאות פיזית זו אוששה במהלך סבבים קודמים של מיתוס זה, ואף אילצה כלי תקשורת מרכזיים לחזור בהם מדיווחים שקריים.
- אגן ניקוז טבעי: ואדי עזה הוא ערוץ נחל עונתי טבעי המנקז מי נגר וגשמים מהרי חברון ומדבר הנגב. כל זרימה פתאומית של מים בעונות הגשומות היא שיטפון בזק טבעי ובלתי נמנע, ולא שחרור מבוקר מסכרים ישראליים שאינם קיימים כלל.
- הזרמה מוניציפלית מקומית: הביוב הלא מטופל המזהם את הוואדי מוזרם ישירות על ידי העיריות הפלסטיניות המקומיות בתוך רצועת עזה. בשל חוסר כרוני בתחזוקה ומחסור בדלק תחת שלטון חמאס, רשויות התברואה המקומיות שואבות באופן קבוע שפכים גולמיים ישירות אל ערוץ הנחל.
- חבלה בתשתיות מצד חמאס: חמאס השקיע למעלה מעשור בפגיעה פעילה בשירותי המים והתברואה של עזה על ידי הסטת משאבים. הארגון אף הפיק סרטוני תעמולה מפורסמים המציגים את לוחמיו חופרים צינורות מים עירוניים כדי להסב אותם לזיווד רקטות.
ההקשר ההיסטורי של עלילת השיטפונות
ההאשמה בדבר "פתיחת הסכרים" היא קמפיין תעמולה מתואם וחוזר על עצמו – המכונה לעיתים קרובות "עלילת שיטפונות" מודרנית – שנועד להסיט את האשמה על הכשלים המנהליים הסיסטמיים של עזה אל עבר ישראל. נרטיב ספציפי זה מתוארך לפחות לשנת 2015, כאשר פעילים פלסטינים טענו באופן שקרי כי ישראל פתחה סכרים בנגב כדי להציף שכונות בעזה. למרות שהטענה הופרכה לחלוטין על ידי עיתונאים בינלאומיים ורשות המים של ישראל, שהוכיחו כי המבנים היחידים באזור הם מדרגות נמוכות להכוונת מי נגר שגובהן בקושי מטר אחד, רשתות אנטי-ישראליות ממשיכות להחיות את הטענה בכל פעם שישנם גשמים עונתיים או כשלי תשתית.
במשך כמעט שני עשורים, מגזרי המים והתברואה של עזה סובלים מניהול כושל חמור וסיסטמי תחת משטר חמאס. בעקבות ההתנתקות המלאה של ישראל מרצועת עזה בשנת 2005, כל רשתות אספקת המים והביוב הושארו תחת שליטה פלסטינית בלעדית. במקום לבנות ולתחזק רשת שפכים מודרנית תוך שימוש במיליוני דולרים מכספי סיוע בינלאומי, חמאס הסיט באופן שיטתי חומרי בנייה דו-שימושיים כמו בטון, פלדה וצינורות כדי לבנות את רשת מנהרות הטרור שלו, "מטרו עזה", שעלותה מיליוני דולרים. כתוצאה מכך, מתקני טיפול בשפכים בעזה קרסו תדיר או הפסיקו לפעול לחלוטין, מה שאילץ את העיריות להשליך שפכים גולמיים ישירות לים ולשטחים פתוחים.
יתרה מכך, סירובו ארוך השנים של חמאס לשתף פעולה עם ישראל בנושאי ניהול מים משותף, לצד סכסוכיו הפנימיים עם הרשות הפלסטינית, שיתקו שדרוגי תשתית משמעותיים. דוחות של הבנק העולמי וסוכנויות פיתוח בינלאומיות אחרות הדגישו שוב ושוב כיצד סכסוכי סמכויות ושחיתות מנהלית מקומית עיכבו פרויקטים חיוניים בתחום התברואה. באמצעות האשמת ישראל בשיטפונות עונתיים ובהזרמת ביוב מקומית, חמאס ושותפיו בתקשורת מנסים להסיט את הזעם הפנימי מכשלי המשילות שלהם, תוך הפיכת סוגיות סביבתיות לנשק להשגת אהדה בינלאומית.
המציאות העובדתית והנזק שבנרטיבים השקריים
התמדת מיתוס "סכר הביוב" מדגישה באיזו קלות ניתן להשתמש במשברים סביבתיים כנשק במלחמת המידע נגד ישראל. מבחינה גיאוגרפית ומבנית, לישראל אין כל יכולת להציף את ואדי עזה בביוב, מה שהופך את הטענה לבלתי אפשרית מבחינה פיזית. על ידי מסגור משבר תברואה מקומי כמעשה תוקפנות ישראלי מכוון, גורמים עוינים מסתירים את הצורך ההומניטרי האמיתי והדחוף ברפורמה מנהלית ושיקום תשתיות בתוך עזה. עלילה זו משרתת אך ורק את המשך הזנחת הצרכים האזרחיים על ידי חמאס, ומגוננת על ארגון הטרור מפני נשיאה באחריות לריקבון האקולוגי והתברואתי של השטח שבו הוא שולט.