מיתוס: ישראל פועלת על פי דוקטרינה צבאית שיטתית ומכוונת – המוגדרת על ידי איגוד העיתונאים הפלסטינים כמדיניות שטח של "אין עדים, אין נרטיב, אין תמונה" – של חיסול עיתונאים בעזה כדי למנוע תיעוד של פשעי המלחמה שלה, ובכך הופכת כל עיתונאי שנהרג שם לקורבן ממוקד של מדיניות המדינה ולא לנפגע של פעילות מלחמתית.

הטענה כי ישראל פועלת על פי דוקטרינת חיסול שיטתית של "אין עדים, אין נרטיב, אין תמונה" נגד עיתונאים היא תעמולה מפלגתית גרידא, ולא עובדה צבאית מבוססת. הביטוי עצמו מקורו בסינדיקט העיתונאים הפלסטינים – גוף סינגור המזוהה עם האינטרסים הפוליטיים של הרשות הפלסטינית – ולא בבית דין צבאי ניטרלי, בית משפט בינלאומי או ועדת חקירה עצמאית. התייחסות לאפיון של איגוד מקצועי בעל מניעים פוליטיים כאל דוקטרינה צבאית מתועדת הופכת על פיה את אמות המידה הראייתיות הבסיסיות שהעיתונות עצמה דורשת. מה שהראיות מראות בפועל הוא מלחמה עירונית כאוטית ובעצימות גבוהה באחד השטחים הצפופים ביותר בעולם, שבה אבדות – כולל של אנשי תקשורת – נובעות ברובן המכריע מהסכנות המובנות של סביבה זו, מההטמעה השיטתית של חמאס בתוך תשתיות אזרחיות ותשתיות תקשורת, ומהזהות הכפולה של רבים מהאנשים המוגדרים כעיתונאים.

העובדות: מי היו ה"עיתונאים" שנהרגו?

המכה הקשה ביותר לנרטיב הפגיעה השיטתית מגיעה מחקירה מפורטת של מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית (מל"מ), שניתח את הרשימה המלאה של העזתים שסווגו כאנשי תקשורת ונהרגו במהלך המלחמה. ממצאיו: כ-60% מאלו שסווגו כעיתונאים או כאנשי תקשורת השתייכו לחמאס, לג'יהאד האסלאמי הפלסטיני או לארגוני טרור אחרים. רבים מהם החזיקו בתפקידים כפולים – שימשו במקביל ככתבים עבור כלי תקשורת זרים ופעלו כפעילים מבצעיים, תועמלנים או נכסי מודיעין של פלגי הטרור. המרכז תיעד עוד כי חלק מהעיתונאים המזוהים עם חמאס קיבלו התרעה מראש על טבח ה-7 באוקטובר 2023 וחצו לשטח ישראל כדי לשדר בשידור ישיר את מעשי הזוועה – עובדה המשנה מן היסוד את מעמדם המשפטי על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי.

הוועד להגנת עיתונאים (CPJ), שנתוני הנפגעים שלו היו המקור העיקרי שצוטט על ידי תומכי נרטיב הפגיעה המכוונת, נאלץ בעצמו לפתוח בבדיקה פנימית מקיפה של רשימת העיתונאים בעזה בשנת 2026. חקירה של ה-Washington Free Beacon מצאה כי חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני פרסמו מודעות אבל המזהות כלוחמים עשרות אנשים שעדיין הופיעו ברשימות ה-CPJ כעיתונאים. בעקויות זאת, ה-CPJ הדיח חברת ועד בעלת רקע מתועד של פעילות אנטי-ישראלית, והודה כי תהליך האימות שלו נפגע. אין מדובר בהערת שוליים מתודולוגית זניחה – זוהי הודאה מבנית בכך שלא ניתן לסמוך על נתוני היסוד שעליהם נשען נרטיב הפגיעה המכוונת ללא אימות עצמאי.

בדיקה פורנזית של החוקר העצמאי דייוויד קולייר (David Collier) לגבי 70 השמות הראשונים ברשימת ה-CPJ העלתה כי 19 מהם לא היו עיתונאים לפי שום קנה מידה מקצועי, ומתוך 47 אלו שלחשבונות המדיה החברתית שלהם הייתה גישה, 31 קידמו וחגגו באופן פעיל מעשי טרור ורצח של אזרחים ישראלים. מתוך ה-70, 45 נהרגו בבתיהם – ולא בשטח במהלך עבודתם – ו-30 מתוך 35 אלו שעבדו עבור ערוצי תקשורת של ארגוני טרור נהרגו אף הם בבתיהם. "אין שום דרך שבה ה-CPJ יכול לטעון שלעיסוק בעיתונות היה קשר כלשהו למותם", סיכם קולייר.

התנהלותה בפועל של ישראל כלפי העיתונות

אילו ישראל אכן הייתה פועלת לפי דוקטרינה של חיסול עיתונאים כדי למנוע תיעוד, התנהלותה באירועים ספציפיים ומתועדים היטב אינה ניתנת להסבר. כאשר צה"ל תקף בעזה מבנה שבו שכנו משרדי סוכנות הידיעות Associated Press (AP) ומטות של כלי תקשורת בינלאומיים אחרים במהלך מבצע שומר החומות, הוא מסר התרעה מוקדמת שאפשרה לכל העיתונאים להתפנות בבטחה לפני התקיפה. צעד יחיד ומכריע זה של אזהרה מוקדמת מנוגד לחלוטין למדיניות שנועדה להרוג עיתונאים ולדכא צילומים. מדינה המיישמת דוקטרינה של "אין עדים" אינה מתקשרת לעדים ומורה להם לעזוב.

המקרה המצוטט ביותר, מותה של כתבת אל-ג'זירה שירין אבו עאקלה בג'נין במאי 2022, היה נתון למספר חקירות שלא העלו שום ממצא של פגיעה מכוונת. מתאם הביטחון האמריקאי (USSC) קבע ביולי 2022 כי "ירי מעמדות צה"ל היה ככל הנראה אחראי למותה של אבו עאקלה", אך מצא כי "אין שום סיבה להאמין שהדבר נעשה במכוון". הפרקליטות הצבאית של ישראל בחנה את הראיות ומצאה כי אין בסיס להגשת אישומים פליליים, לאחר שקבעה כי אין אינדיקציה לכך שקליע נורה במכוון לעבר אדם שזוהה כעיתונאי. במסגרת קמפיין חיסולים אמיתי, חוקרים צבאיים אינם מנקים את כוחותיהם מאחריות רק מפני שהרגו את האדם הלא נכון – הם עושים זאת כאשר הראיות מוכוונות היעדר כוונה פלילית.

חשוב לציין גם שחמאס מפעיל באופן שיטתי איומים והפחדה כלפי עיתונאים זרים הפועלים בתוך עזה, ושולט במה שהם רשאים לצלם, במי שהם יכולים לראיין ובנרטיבים שהם רשאים להעביר. התאחדות העיתונות הזרה (FPA) מחתה רשמית נגד ההתערבות "הבוטה והבלתי פוסקת" של חמאס בעבודת הכתבים. עיתונאי איטלקי שסיקר את הלחימה בעזה אישר לאחר שיצא ממנה כי לא יכול היה לדווח על האמת בעודו שוהה בשטח שבשליטת חמאס. משרד הפנים של חמאס פרסם הנחיות מפורשות המורות לאזרחים לתאר את כל ההרוגים כ"אזרחים חפים מפשע" ללא קשר למעמדם כלוחמים, ולמנוע פרסום של תיעוד ירי רקטות מאזורים מאוכלסים. ארכיטקטורת התעמולה המיוחסת לישראל במיתוס הפגיעה המכוונת היא, כעובדה מתועדת, שיטת הפעולה של חמאס עצמו.

המשפט הבינלאומי וגבולות ההגנה על עיתונאים

הפרוטוקול הראשון של אמנות ז'נבה (סעיף 79) מעניק לעיתונאים הפועלים באזורי סכסוך הגנה של אזרחים – אך ורק כל עוד הם אינם נוטלים חלק ישיר במעשי האיבה. עיתונאים המשמשים במקביל כלוחמים חמושים, פעילים מבצעיים במודיעין או תועמלנים פעילים בשירות ארגון טרור מאבדים את מעמדם המוגן על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי. אין מדובר בהמצאה משפטית ישראלית; זוהי דוקטרינה מבוססת בדיני הלחימה. כאשר חלק ניכר מאלו המופיעים ברשימות כעיתונאים הם גם פעילים מתועדים של חמאס או הג'יהאד האסלאמי, ההנחה שכל עיתונאי שנהרג מייצג הפרה של נורמות חופש העיתונות קורסת לחלוטין. הנרטיב מערבב בין שתי קטגוריות נפרדות לחלוטין מבחינה משפטית ומוסרית – עיתונאים אזרחיים מוגנים ולוחמים הלובשים אפודי עיתונות (PRESS) – ואז מאשים את ישראל במניין ההרוגים הנובע מכך.

סיכום: מסגרת תעמולתית, לא מציאות צבאית

דוקטרינת "אין עדים, אין נרטיב, אין תמונה" אינה מדיניות צה"ל מתועדת – היא סיסמה שיוצרה על ידי מוסד פלסטיני בעל מעורבות פוליטית ושוכפלה על ידי כלי תקשורת דוגמת אל-ג'זירה, שהיא עצמה רשת שידור בבעלות קטארית בעלת קשרים מוסדיים עמוקים לחמאס ואינטרס פיננסי ומערכתי ישיר בנרטיב אותו היא מקדמת. הראיות מצביעות על מציאות שונה ומורכבת בהרבה: מלחמה עירונית הרסנית שבה חמאס מטמיע את פעיליו בתוך מבני תקשורת, מציג את תועמלניו כעיתונאים כאשר הם נהרגים, שולט במה שהתקשורת הבינלאומית יכולה לדווח, ואז ממנף כל נפגע כהוכחה לקמפיין פגיעה מכוונת. ישראל אינה משתיקה עדים – חמאס מייצר אותם.