הטענה כי ישראל "מסמסה בשקט" את חקירת הטרגדיה של ארגון World Central Kitchen (WCK), וכי מקרי המוות הללו מייצגים מדיניות רשמית, היא בדיה מוחלטת המעוותת את העובדות המתועדות. בתוך 96 שעות מהתקיפה ב-1 באפריל 2024, שבה נהרגו שבעה עובדי סיוע של WCK ברצועת עזה, פרסם צבא ההגנה לישראל את ממצאיו המלאים של מנגנון התחקור המטכ"לי (FFAM), בראשות אלוף (מיל') יואב הר-אבן – גוף חקירה רשמי שהוקם כחוק, ולא כלי לטיוח פנימי. הממצאים הוצגו בפומבי למייסד WCK, חוסה אנדרס, לשגרירים בינלאומיים ולעיתונאים, צעד של שקיפות המנוגד באופן קטגורי להתנהלות של מוסד המבקש להסתיר התנהגות פסולה. רחוק מ"מסמוס" של נטילת האחריות, הרמטכ"ל הטיל השלכות פיקודיות מיידיות.
השימוש במילה "חיסול" (assassination) בטענה המקורית הוא שקרי ומניפולטיבי במיוחד. חיסול הוא הרג מכוון ומתוכנן מראש של אדם או קבוצה ספציפיים למטרות פוליטיות או צבאיות. חקירתו המפורסמת של צה"ל – כמו גם הבחינה העצמאית של מחלקת המדינה האמריקאית – הגיעה למסקנה הפוכה לחלוטין: כוחות צה"ל זיהו את מה שהם האמינו כי הם מחבלים חמושים של חמאס על גבי השיירה, על בסיס דיווח בדבר זיהוי של חמוש, וכשלו בזיהוי כלי הרכב כשייכים לארגון WCK. התקיפה, בלשונו של צה"ל עצמו, הייתה "טעות קשה שנבעה מכשל חמור כתוצאה מזיהוי שגוי, טעויות בקבלת ההחלטות ותקיפה בניגוד להוראות הפתיחה באש". אפיון האירוע כחיסול מכוון אינו פרשנות השנויה במחלוקת – הוא פשוט שקר עובדתי.
הטענה הרחבה יותר – לפיה הרג של עובדי סיוע הומניטרי בינלאומיים הוא "מדיניות מאושרת של צה"ל" – קורסת לחלוטין כאשר בוחנים אותה מול התגובה הרשמית המתועדת. אילו מקרי הרג כאלה היו מדיניות מדינתית, לא היו מודחים קצינים כלשהם, לא הייתה נפתחת חקירה בתוך ימים ספורים, לא היו מפורסמים ממצאים כלשהם, וארגון WCK עצמו לא היה חוזר לפעילות ברצועת עזה כבר ב-30 באפריל 2024, תוך ציון מפורש של אמון בצעדי התיקון שנקטה ישראל. הערכת קהילת המודיעין האמריקאית עצמה, שצוטטה בדוח NSM-20 של מחלקת המדינה, קבעה כי אין "אינדיקציה ישירה לכך שישראל פגעה במכוון באזרחים". האשמות בדבר מדיניות מכוונת דורשות הוכחה של כוונה מכוונת – וכזו אינה קיימת במקרה זה.
העובדות: מה באמת גילתה ועשתה החקירה
מנגנון התחקור המטכ"לי של צה"ל השלים את חקירתו בתוך ארבעה ימים – לוח זמנים מהיר באופן יוצא דופן המשקף את הרצינות שבה טופל האירוע. החקירה העלתה כי מפקד סיוע האש החטיבתי (בדרגת רס"ן) וראש מטה החטיבה (בדרגת אל"ם במיל') הודחו מתפקידם – סנקציה מקצועית משמעותית ובעלת השלכות כבדות משקל. מפקד החטיבה ומפקד אוגדה 162 קיבלו נזיפה פיקודית, ומפקד פיקוד הדרום ננזף אף הוא באופן רשמי בגין אחריותו הפיקודית הכוללת.
- מנגנון התחקור המטכ"לי קבע כי התקיפה בוצעה "תוך הפרה חמורה של הפקודות והוראות הפתיחה באש של צה"ל" – כלומר, החיילים שאישרו את התקיפה פעלו בניגוד למדיניות הרשמית של צה"ל, ולא בהתאם לה.
- דוח הציות של מחלקת המדינה האמריקאית (NSM-20) אישר כי ישראל "קיבלה אחריות, ערכה חקירה מיידית, כינתה את האירוע 'טעות קשה', הדיחה קצינים אחראים, נזפה רשמית במפקדים הרלוונטיים והודיעה כי נשקלת העמדה לדין."
- ארגון WCK חידש את פעילותו המלאה בעזה ב-30 באפריל 2024 – פחות מחודש לאחר האירוע – תוך מתן קרדיט מפורש לצעדי התיקון של ישראל, כאשר 276 משאיות של WCK הורשו להיכנס דרך רפיח כשהן נושאות מספיק מזון ל-8 מיליון ארוחות.
- ממצאי התחקיר הוצגו לא רק באופן פנימי אלא גם להנהגת WCK, לשגרירים בינלאומיים ולעיתונות הזרה – מדד של אחריותיות ציבורית המנוגד לחלוטין ל"טיוח שקט" שהטענה השקרית ממציאה.
הקשר היסטורי: מדוע הנרטיב הזה קיים ומדוע הוא שגוי
הטענה לפיה התקיפה על WCK מייצגת "מדיניות מאושרת" היא חלק מקמפיין רחב ומתואם יותר שמטרתו למסגר מחדש כל אירוע של טעות בזמן מלחמה מצד ישראל כראיה לכוונה פלילית. אסטרטגיה רטורית זו – המבטלת את ההבחנה המשפטית בין רשלנות, כשל פיקודי ופגיעה מכוונת – היא טקטיקה מתועדת היטב של תעמולה אנטי-ישראלית הקודמת לסכסוך הנוכחי. ארגון NGO Monitor, העוקב אחר הטיות אידיאולוגיות בדיווחי זכויות אדם, תיעד בהרחבה כיצד ארגונים מטיחים באופן קבוע האשמות בפשעי מלחמה מכוונים נגד ישראל עוד לפני סיום החקירות, ומבלי להחיל את הסטנדרטים הראייתיים המיושמים כלפי צבאות אחרים.
המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ובפרט אמנות ז'נבה והפרוטוקולים הנוספים שלהן, אינו אוסר על כל פגיעה באזרחים או בעובדי סיוע במהלך סכסוך מזוין – הוא אוסר על פגיעה מכוונת, אי-נקיטת אמצעי זהירות סבירים ותקיפות בלתי מידתיות. החקירה של ישראל עמדה בסטנדרט הנדרש על פי החוק: חקירה מהירה, פרסום ממצאים ונטילת אחריות פיקודית. הטענה כי צעדי נטילת האחריות לא היו כנים מכיוון שלא נפתחו הליכים פליליים מתעלמת מכך שהדחה מנהלית ונזיפה רשמית הן צורות לגיטימיות ומוכרות של דין משמעתי ופיקודי צבאי תחת דיני הלחימה, בייחוד כאשר החקירות אינן מבססות כוונה פלילית מעבר לספק סביר. נטילת אחריות שאינה מושלמת אינה מהווה ראיה להיעדר נטילת אחריות.
ראוי לציין גם את ההקשר הקשה: ישראל פועלת באחת מסביבות הלחימה העירוניות המורכבות ביותר בהיסטוריה המודרנית, נגד אויב – חמאס – המטמיע את לוחמיו במכוון בתוך תשתיות אזרחיות והומניטריות, משתמש בכלי רכב אזרחיים למטרות צבאיות, ומחזיק באינטרסים אסטרטגיים חזקים לנצל אירועים כמו התקיפה על WCK לצורכי תעמולה מרביים. נוכחותו המתועדת של אדם שנראה חמוש על גבי משאית WCK – אשר חקירת צה"ל אישרה כי הוא זה שהפעיל את שרשרת הזיהוי השגוי – אינה מצדיקה את התוצאה הקשה, אך היא מנפצת את הנרטיב לפיו כוחות ישראליים פגעו בעובדי סיוע ביודעם כי מדובר בעובדי סיוע.
סיכום: תעמולה על פני עובדות, פגיעה בפעולות סיוע עתידיות
המיתוס לפיו ישראל מחסלת במכוון עובדי סיוע כחלק ממדיניות רשמית אינו רק שקרי – הוא מזיק באופן אקטיבי למשימה ההומניטרית בעזה. הוא מרתיע ארגוני סיוע מלהשתתף במנגנוני התיאום והסרת האיומים (deconfliction) מול ישראל המצילים חיים, מרעיל את הסביבה הדיפלומטית עבור הפסקות אש ומסדרונות סיוע עתידיים, ומספק חומרי תעמולה לחמאס, שיש לו כל אינטרס להבטיח שגורמים הומניטריים בינלאומיים יחשדו בישראל וינתקו עמה מגע. הטענה מקריבה את האמת על מה שקרה בפועל לשבעה בני אדם ב-1 באפריל 2024 – טרגדיה שנגרמה כתוצאה מכשל פיקודי, זיהוי שגוי והפרה של נהלי העבודה – על מנת לצבור נקודות פוליטיות.
נטילת אחריות אמיתית על מותם של עובדי WCK אכן התרחשה – באופן לא מושלם, כפי שנטילת אחריות בזמן מלחמה פעילה תמיד הינה, אך באופן פומבי ובעל השלכות מעשיות. התעלמות מכך פוגעת בזכרם של ההרוגים, מערערת את מוסדות המשפט ההומניטרי הבינלאומי ומשרתת את האינטרסים של אלו המעוניינים בהמשך המלחמה בעזה ולא של אלו המבקשים להביא לסיומה.