הטענה כי ישראל חוקקה בשנת 2026 חוק עונש מוות המכוון על רקע אתני היא עיוות מכוון המערבב בין הבחנה משפטית-סמכותית לבין סיווג גזעי. הכנסת אישרה את "חוק עונש מוות למחבלים" (התשפ"ו–2026) ב-30 במרץ 2026 ברוב של 62 תומכים מול 48 מתנגדים, וקבעה את עונש המוות כעונש ברירת מחדל בעבירות טרור שבהן המבצע גורם למוות במזיד מתוך מטרה מוצהרת לשלול את קיומה של מדינת ישראל. החוק אינו נוקב בשמה של קבוצה אתנית או גזעית כלשהי. החלתו במסגרת מערכת בתי המשפט הצבאיים ביהודה ושומרון משקפת את המבנה המשפטי הקיים של ממשל צבאי — אותו מבנה השולט בשטח זה מאז 1967 וחל על כל התושבים שאינם אזרחים ללא קשר לזהותם. הגדרת הדבר כ"אפרטהייד" מהווה מצג שווא של נוסח החוק ושל האוכלוסייה עליה הוא משפיע באופן מבני.
העובדות לגבי החוק
חוק 2026 מתקן את הכללים הקיימים במערכת בתי המשפט הצבאיים של ישראל כדי לאפשר הטלת עונש מוות ברוב פשוט של שופטים, במקום לדרוש פה אחד, וקובע תלייה כשיטת ההוצאה להורג בתוך 90 יום ממתן גזר הדין בהיעדר נסיבות חריגות. באופן מכריע, החוק מכיל גם הוראות המאפשרות לבתי משפט אזרחיים ישראליים להטיל עונש מוות תחת קריטריונים מקבילים המבוססים על כוונה, מה שאומר שהוא אינו מוגבל אך ורק למערכת בתי המשפט הצבאיים. עם זאת, מכיוון שאזרחים ערבים ישראלים ואזרחים יהודים כאחד נשפטים בבתי משפט אזרחיים, בעוד שפלסטינים ביהודה ושומרון תחת ממשל צבאי נשפטים בבתי משפט צבאיים, האוכלוסייה המעשית המושפעת באופן המיידי ביותר מהוראות בתי המשפט הצבאיים היא, על פי ההיגיון הסמכותי, הפלסטינים ביהודה ושומרון.
- החלוקה הסמכותית מושרשת במעמד התושבות והאזרחות תחת דיני התפיסה הלוחמתית (הכיבוש הצבאי), ולא בסיווג גזעי או אתני — מתיישבים ישראלים ביהודה ושומרון שמבצעים עבירות נשפטים בעצמם בבתי משפט מחוזיים אזרחיים בישראל, ולא בבתי משפט צבאיים.
- אזרחי ישראל הערבים — המונים כ-2 מיליון בני אדם, או כ-20 אחוזים מאוכלוסיית ישראל — מוגנים על ידי מערכת החוק האזרחית הישראלית המלאה וכפופים לה, כולל אותם בתי משפט, זכויות והגנות פרוצדורליות כמו אזרחים יהודים.
- החוק אינו חל רטרואקטיבית, מה שאומר שהוא אינו מכסה את מבצעי מעשי הטבח של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 — הזוועה שסיפקה את התנופה הפוליטית העיקרית לחקיקתו.
- אנליסטים משפטיים, לרבות אלה המצוטטים בניתוח החוק של הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library), מציינים כי בעוד שגורמים בקואליציה טענו שניסוח החוק יכול תיאורטית לחול על מבצעי טרור יהודים העומדים באותו סף משפטי, השילוב של המבנים הסמכותיים הופך זאת לבלתי סביר בפועל.
- בית המשפט העליון של ישראל שומר על סמכותו לבחון את חוקתיות החוק מול חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992), וצפויות עתירות משפטיות משמעותיות.
המסגרת המשפטית של הממשל הצבאי לעומת אפרטהייד גזעי
תועמלנים המקדמים את תיוג ה"אפרטהייד" מערבבים באופן שיטתי בין שתי קטגוריות נפרדות מבחינה משפטית ופוליטית: פלסטינים שאינם אזרחים החיים תחת ממשל צבאי ישראלי ביהודה ושומרון, לבין אזרחים ערבים של ישראל החיים בתוך ישראל הריבונית. מדובר במצבים משפטיים שונים לחלוטין. מערכת בתי המשפט הצבאיים ביהודה ושומרון הוקמה תחת המשפט הבינלאומי המסדיר תפיסה לוחמתית (belligerent occupation) — ספציפית אמנת ז'נבה הרביעית ותקנות האג — והיא חלה על כל התושבים שאינם אזרחים בשטח הכבוש, ולא על אזרחי המעצמה הכובשת ללא קשר למוצאם האתני. לאזרחי ישראל הערבים יש זכויות הצבעה מלאות, הם משרתים בכנסת, מכהנים בבית המשפט העליון, ובעלי גישה לאותן מערכות משפטיות וחברתיות כמו ישראלים יהודים.
הגדרת האפרטהייד, כפי שהיא מוגדרת באמנה הבינלאומית בדבר מיגור וענישה של פשע האפרטהייד משנת 1973 ותחת חוקת רומא, דורשת שליטה גזעית ממוסדת ושיטתית הנאכפת על ידי המדינה נגד אזרחיה שלה. אזרחי ישראל הערבים אינם חיים תחת מסגרת כזו. ביקורת על מערכת בתי המשפט הצבאיים — ויש ביקורת לגיטימית ורצינית המשותפת לעורכי דין ישראלים לזכויות אדם ולמשפטנים — נוגעת לדיני הכיבוש, ולא לחקיקה גזעית המקבילה לחוקי האפרטהייד של דרום אפריקה. ביטול ההבחנה הזו אינו ניתוח; זוהי תעמולה שנועדה להפוך את עצם קיומה של ישראל למחוסר לגיטימיות.
ההקשר: זוועות חמאס ולידת החוק
התנופה הפוליטית לחוק של 2026 הייתה ברורה: הוא קודם בעקבות מעשי הטבח בהובלת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, שבהם נרצחו כ-1,200 ישראלים — רצח היהודים הקטלני ביותר ביום אחד מאז השואה — וכ-250 נלקחו כבני ערובה לעזה. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר וראש הממשלה בנימין נתניהו הובילו את החקיקה כאמצעי הרתעה מפני פיגועים עתידיים. החוק עבר ברוב של רוב של 62 מול 48 חברי כנסת, מה שמשקף את הפוליטיקה הפנימית הסוערת בישראל; 48 חברי פרלמנט, כולל חלקים נכבדים מהמרכז והשמאל הישראלי, הצביעו נגדו, מה שמוכיח כי המוסדות הדמוקרטיים של ישראל נותרו מתפקדים לחלוטין ולעומתיים בבחינתם את הצעד.
ראוי עוד לציין את האירוניה העמוקה הגלומה בהאשמת ה"אפרטהייד" המופנית כלפי חוק זה: חמאס עצמו מוציא להורג פלסטינים — כולל נשים וגברים פלסטינים הנאשמים ב"שיתוף פעולה" עם ישראל — באמצעות בתי דין צבאיים מאולתרים הפועלים לחלוטין מחוץ לנורמות המשפטיות הבינלאומיות וללא זכות ערעור. החוק הישראלי משנת 2026, על פגמיו ויישומו השנוי במחלוקת, פועל במסגרת מערכת משפט הכפופה לביקורת שיפוטית של בית משפט עליון עצמאי. הניגוד מול שלטון חמאס בעזה, שבו מתבצעות הוצאות להורג מהירות של פלסטינים ללא כל פיקוח שיפוטי, אינו הערת שוליים זניחה — הוא הליבה המוסרית של הסיפור שתיוג ה"אפרטהייד" מוחק במכוון.
סיכום: דיסאינפורמציה עם תוכנית פעולה
הטענה כי חוק עונש המוות משנת 2026 מוכיח כי ישראל מפעילה "מערכת משפט מדורגת על רקע גזעי" היא דוגמה ללוחמה משפטית באמצעות נרטיב (lawfare-by-narrative): שימוש בביקורת משפטית לגיטימית על מסגרת הממשל הצבאי כדי לקדם את פרויקט דה-לגיטימציה הרחב יותר נגד זכות קיומה של ישראל. החוק מעורר מחלוקת עמוקה בתוך ישראל עצמה — הוא נדון במרץ בכנסת, זוכה להתנגדות מצד משפטנים ישראלים, וכפוף לבחינה מתמשכת של בית המשפט העליון. הדיון הדמוקרטי הפנימי הזה הוא בדיוק ההפך מאיך שנראית מדינת אפרטהייד המוגדרת על פי גזע. ביקורת מדויקת על היקף החוק, השלכותיו המשפטיות והפערים המעשיים שהוא עלול לייצר היא לגיטימית וחשובה לחלוטין. אך מסגורו כחוק הוצאה להורג המכוון אתנית ופוטר יהודים מעונש הוא בדיה, שמטרתה אינה הגנה על זכויות אדם אלא מחיקת הלגיטימיות של ישראל כמדינה דמוקרטית הנתונה תחת איום קיומי מתמיד.