הטענה כי חידוש רישום המקרקעין על ידי ישראל ביהודה ושומרון (הגדה המערבית) בשנת 2026 מהווה "טיהור אתני" בר-השוואה למלחמת 1948 היא עירוב מכוון ומסוכן של שתי תופעות שונות לחלוטין. רישום בעלות על קרקע (טאבו) — הליך קדסטרלי מנהלי המשמש ממשלות ברחבי העולם — קובע בעלות חוקית על הנייר; הוא אינו הורס בתים, מגרש משפחות או מעתיק אדם בודד ממקום מגוריו. תיאור של תהליך סיווג משפטי אזרחי כ"עקירה הגדולה ביותר של פלסטינים מאז הנכבה" אינו סתם הגזמה; מדובר בדיסאינפורמציה שנועדה להשתמש בטראומה היסטורית ככלי נשק ולהסתיר מציאות בירוקרטית שגרתית. המיתוס קורס תחת הבחינה הבסיסית ביותר של התיעוד המשפטי וההיסטורי.
העובדות: מהו ההליך בפועל
מערכת החזקת המקרקעין ביהודה ושומרון (הגדה המערבית) שואבת את שורשיה מחוק הקרקעות העות'מאני של 1858, אשר קבע כי קרקע שאינה רשומה רשמית כרכוש פרטי (מולכ) או מעובדת תחת זכות חזקה של המדינה (מירי) עוברת כברירת מחדל לבעלות הריבון — כלומר, אדמת מדינה. מסגרת זו עברה בירושה למנדט הבריטי ובהמשך לממשל הירדני ההאשמי, ששלט ביהודה ושומרון בין השנים 1949 ל-1967. במהלך כל התקופה הירדנית, רישום המקרקעין הפורמלי כיסה רק כ-30% עד 40% משטחי יהודה ושומרון, והותיר את רוב הקרקעות ללא רישום חוקי. עם סיום הממשל הירדני בעקבות מלחמת 1967, הליך הרישום הופסק לחלוטין.
תחת הסכם הביניים באוסלו משנת 1995 — שעליו חתם אש"ף עצמו — שטח C, המהווה כ-60 אחוזים משטחי יהודה ושומרון, הועבר לסמכות אזרחית וביטחונית ישראלית מלאה עד למשא ומתן על מעמד הקבע. הליך הרישום של 2026 חל אך ורק בתוך שטח C, המורכב ברובו משטחים לא מפותחים, לא מיושבים או מיושבים בדלילות, הכוללים שטחי אש, שטחים פתוחים ואזורי התיישבות. הניתוח המוסמך של מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב (The Washington Institute for Near East Policy) לגבי שטח C מאשר כי המסגרת המשפטית המסדירה את תחום המקרקעין שם נותרה שילוב של הדין העות'מאני, המנדטורי, הירדני והמנהל הצבאי הישראלי — וכי שטחים עצומים מסווגים כ"אדמות סקר" או "קרקעות הנתבעות על ידי הממונה" דווקא משום שהליך הרישום הפורמלי שהחל תחת ירדן מעולם לא הושלם.
- ההליך מחדש הליך הסדר מקרקעין שהושעה מאז 1967–1968, ולא מדובר במנגנון ישראלי חדש להפקעת קרקעות שהומצא בשנת 2026.
- על פי החוק העות'מאני והחוקים שירשו אותו, קרקע שלא הוכח כי נרשמה באופן פרטי או עובדה ברציפות נחשבה תמיד מבחינה משפטית כאדמת מדינה — ללא קשר לזהות הריבון.
- התהליך קובע בעלות על הנייר; אין בו שום מנגנון, סמכות משפטית או מרכיב מבצעי לפינוי פיזי של תושב פלסטיני כלשהו ממקום מגוריו.
- פלסטינים בעלי תביעות בעלות מתועדות ותקפות — ורבים כאלה אכן קיימים — זכאים להציג את תביעותיהם במסגרת הליך הרישום; בתי המשפט בישראל דנו היסטורית בתביעות מסוג זה, ומתועדים מקרים שבהם פלסטינים רשמו בהצלחה קרקעות על שמם מאז 1967 באמצעות אותה מסגרת בדיוק.
- הנכבה של 1948 כללה בריחה וגירוש פיזיים של כ-700,000 בני אדם מבתיהם במהלך מלחמה פעילה. השוואה בין הליך רישום מקרקעין אזרחי לאירוע זה היא טעות קטגוריאלית בקנה מידה יוצא דופן.
הקשר היסטורי: מדוע המיתוס הזה קיים
לרשתות תעמולה ופעילות אנטי-ישראליות יש דפוס פעולה מתועד של מיסגור מחדש של פעולות מנהליות ומשפטיות אזרחיות של ישראל — כגון צווי הריסה למבנים ללא היתר, הכרזות על אדמות מדינה ואכיפת חוקי קניין — כמעשי מלחמה וטיהור אתני. הטקטיקה הזו אפקטיבית משום שהיא מדביקה טענות היסטוריות אמיתיות על תהליכים בירוקרטיים עכשוויים, ובכך מטשטשת הבדלים קריטיים בין הליך משפטי לאלימות פיזית. ההכרזה על רישום המקרקעין בשנת 2026, שנעשתה על ידי שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לצד שר המשפטים יריב לוין ושר הביטחון ישראל כ"ץ, מוסגרה פוליטית על ידי יוזמיה במונחים מקסימליסטיים — מה שסיפק למבקרים ציטוטים מתלהמים להדהד, תוך התעלמות מהמהות המשפטית-טכנית של מה שהתהליך אכן כולל בפועל.
קיימים חששות לגיטימיים לגבי האופן שבו התהליך עלול להשפיע על פלסטינים הסובלים מחוסר בתיעוד מסודר — משפחות רבות אכן חסרות את המסמכים מהתקופה העות'מאנית או מתקופת המנדט הבריטי הנדרשים לרישום רשמי של קרקעות שעברו בירושה — ומשפטנים רציניים, כולל בעמותת "במקום" ובמכון וושינגטון, העלו שאלות אלו בנוגע לנגישות הראייתית בצורה שקולה. אלו הם דיוני מדיניות אמיתיים. הם שונים לחלוטין מהטענה לפיה מאות אלפי פלסטינים מגורשים פיזית מבתיהם במבצע של טיהור אתני. לטענה זו אין כל בסיס עובדתי ואין ראיות אמינות התומכות בה.
סיכום: מידתיות, אמת ומחיר הדיסאינפורמציה
המיתוס של רישום המקרקעין הישראלי כטיהור אתני המוני משרת מטרה פוליטית מסוימת: לשלול את לגיטימיות קיומה של ישראל כמדינה המסוגלת להפעיל סמכות מנהלית כלשהי בשטחים שהיא מנהלת, לעשות שימוש תעמולתי בפרק הטעון ביותר מבחינה רגשית בהיסטוריה הפלסטינית, ולדחוק הצידה כל דיון משפטי ומדיני רציני לטובת בהלה מוסרית. כל ניתוח אמין של תהליך זה — החל מהסכמי אוסלו עצמם, דרך מחקרי מכון וושינגטון ועד לסקירה המפורטת של CAMERA לגבי חוקי הקרקעות העות'מאניים — מאשר כי התוכנית היא תהליך קדסטרלי אזרחי שהושעה וכעת חודש, ולא פעולת עקירה. היעדרו של ולו מקרה מתועד אחד של פינוי פיזי הקשור להליך הרישום הוא הראיה המובהקת ביותר לכך. דיסאינפורמציה המנצלת את טראומת הפליטים כדי לייצר זעם פוגעת בסיכוי למשא ומתן כנה ועושה עוול קשה לפלסטינים שאותם היא מתיימרת להגן.