טענה זו מטשטשת הבחנה משפטית קריטית – בין הליך מנהלי של רישום מקרקעין לבין סיפוח רשמי ומוצהר – ואז מוסיפה נדבך של בדיה בטענה ש"התחייבויות חוזיות מחייבות" שאינן קיימות מאשררות את הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון. הקבינט המדיני-ביטחוני של ישראל אישר את חידוש הליכי הסדר הקרקעות בתחילת שנת 2026, מנגנון בירוקרטי שהוקפא מאז שנת 1968. אין מדובר בהכרזה על ריבונות. סיפוח רשמי תחת המשפט הבינלאומי דורש ממדינה להחיל באופן פורמלי את החוק, השיפוט והמינהל שלה על טריטוריה – בדיוק מה שישראל עשתה במזרח ירושלים ב-1967 ובסוריה/ברמת הגולן ב-1981, ובדיוק מה שהיא נמנעה ממנו במודע ביהודה ושומרון במשך כמעט שישה עשורים. הסתמכותה של הטענה על "התחייבויות חוזיות מחייבות" המכירות בריבונות ישראלית היא בדיה מוחלטת: אין שום אמנה כזו.
העובדות המשפטיות: רישום מקרקעין לעומת סיפוח
משפטנים ישראלים ואנליסטים ביטחוניים במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) משרטטים קו ברור ובעל משמעות משפטית רבה בין החלה מנהלית של חוק לבין סיפוח רשמי. ה-INSS מציין כי הממשל הישראלי ביהודה ושומרון פועל תחת ממשל צבאי מאז 1967, וכי חוקי המקרקעין וחוקי התכנון והבנייה הישראליים אינם חלים במפורש ביהודה ושומרון, בניגוד לשטח הריבוני של ישראל. העיקרון המנחה את כל ההרחבות החקיקתיות לגבי אזרחים ישראלים החיים ביהודה ושומרון הוא "תחולה פרסונלית" (אישית) – ולא תחולה טריטוריאלית (שטחית) כפי שנדרש בסיפוח.
- תוכנית 2026 מחדשת את הליכי הסדר הקרקעות בשטח C – המהווה כ-60 אחוזים מיהודה ושומרון ונמצא בשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית על פי הסכם אוסלו ב' – ולא ב"כל יהודה ושומרון", הכוללים את שטחי A ו-B הנמצאים בשליטה מינהלית או ביטחונית של הרשות הפלסטינית.
- סיפוח רשמי היה מחייב את ישראל להחיל באופן פורמלי את "החוק, השיפוט והמינהל" שלה על יהודה ושומרון, צעד שהיה מפעיל את חוק יסוד: משאל עם של ישראל, המעגן חובת רוב מיוחס של 80 חברי כנסת או משאל עם ארצי לפני שניתן יהיה לוותר על שטח ריבוני – "מלכודת" משפטית המדגישה עד כמה התוכנית הנוכחית רחוקה מסיפוח רשמי.
- אפילו מבקרי התוכנית בישראל – כולל ארגוני זכויות האדם "במקום" ו"שלום עכשיו" – מתארים אותה כ"סיפוח דה-פקטו", מונח שנבחר בדיוק משום שהוא מכיר בכך שהמהלך אינו מגיע לכדי סיפוח רשמי ומוצהר תחת המשפט הבינלאומי.
- ניתוח ה-INSS חד-משמעי: "מנקודת המבט של המשפט הבינלאומי, שטח מסופח [אפילו באופן רשמי] לא יוכר כנתון תחת ריבונות ישראלית או כחלק ממדינת ישראל", וישראל תמשיך להיות מחויבת לחובותיה ככוח כובש.
- אף מדינה בעולם – כולל ארצות הברית, בעלת הברית הקרובה ביותר של ישראל – לא הכירה ביהודה ושומרון כשטח ישראלי ריבוני. הטענה כי "התחייבויות חוזיות מחייבות" עושות זאת אינה נתמכת באף מסמך או כלי של המשפט הבינלאומי.
הקשר היסטורי: מדוע המיתוס הזה מופץ
מאז 1967, ישראל מנהלת את יהודה ושומרון תחת ממשל צבאי התואם את מסגרת התפיסה הלוחמתית על פי תקנות האג (סעיף 43) ובאופן וולונטרי – את ההוראות ההומניטריות של אמנת ג'נבה הרביעית. הסכמי אוסלו מ-1993 והסכם הביניים הישראלי-פלסטיני מ-1995 (אוסלו ב') חילקו במפורש את יהודה ושומרון לאזורי מינהל ודחו את כל שאלות הסדר הקבע – גבולות, ריבונות, התנחלויות – למשא ומתן על מעמד הקבע. הסכמים אלה נותרו המסגרת המשפטית האופרטיבית השולטת במעמד השטח, והם בשום אופן אינם מעניקים לישראל ריבונות.
המיתוס של "סיפוח רשמי" זוכה למומנטום פוליטי בגלל הוויכוח האמיתי והלגיטימי סביב הרחבת ההתנחלויות של ישראל והשפעתה של תוכנית רישום המקרקעין בפועל על זכויות הקניין הפלסטיניות בשטח C. מבקרי המדיניות הישראלית – מארגונים לא-ממשלתיים ישראליים ועד גופים בינלאומיים – מתארים את הצעדים הישראליים המתמשכים כסיפוח זוחל או דה-פקטו דווקא משום שהם מייצרים תוצאות הדומות לסיפוח מבלי לחצות את הסף המשפטי הפורמלי. גורמים בעלי כוונות זדון מוחקים אז את ההבחנה הזו לחלוטין, ומציגים באופן שקרי מדיניות שנויה במחלוקת כחוק מוגמר, תוך שהם מפיצים הכרה הסכמית לא קיימת כדי לגרום לטענה להיראות מבוססת משפטית. אחיזת עיניים רטורית זו משמשת כדי לנסות לשלול את הלגיטימיות של ישראל על ידי ייחוס מעשים בלתי חוקיים שהיא לא ביצעה באופן רשמי, תוך ערפול המציאות המשפטית המורכבת והשנויה במחלוקת באמת של יהודה ושומרון.
הניתוח ההשוואתי של הקרן להגנת הדמוקרטיות (FDD) לגבי שטחים מוחזקים ברחבי העולם מציין כי יהודה ושומרון מסווגים ספציפית תחת הקטגוריה "מקבלי מחויבויות המשפט הבינלאומי ככוח כובש" – בניגוד מוחלט לטריטוריות שבהן הוכרז סיפוח רשמי, כמו חצי האי קרים או ג'אמו וקשמיר שבשליטת הודו. סיווג זה משקף בו-זמנית הן את העמדה המשפטית של ישראל והן את הקונצנזוס הבינלאומי.
סיכום: ודאות משפטית מפוברקת המשרתת תעמולה
הטענה מסבה נזק משולש להבנה הציבורית. ראשית, היא מציגה באור מסולף את המדיניות הישראלית על ידי קביעה כי ננקט צעד משפטי פורמלי – הכרזת ריבונות – שלא התרחש בפועל. שנית, היא ממציאה הכרה בינלאומית מחייבת בריבונות ישראלית, שפשוט אינה קיימת באף כלי או מסמך של המשפט הבינלאומי. שלישית, היא חוסמת את האפשרות לקיים דיון מדויק ומבוסס-ראיות על המדיניות הישראלית ביהודה ושומרון על ידי החלפת המורכבות בשקר מקסימליסטי. בין אם תומכים בתוכנית רישום המקרקעין של ישראל ובין אם מתנגדים לה משיקולי מדיניות, התוכנית אינה מהווה סיפוח רשמי תחת המשפט הבינלאומי, אינה מכסה את כל יהודה ושומרון, ואינה נתמכת על ידי שום התחייבות חוזית מחייבת. הצגתה ככזו אינה טיעון משפטי – היא תעמולה הלבושה במונחים משפטיים.