טענה זו לוקה בשתי שגיאות בו-זמנית: היא מעוותת את הערך הראייתי של מניין הרוגים שנוי במחלוקת, ומתייחסת למשרד הבריאות של חמאס – זרוע של ארגון טרור מוכרז – כבורר אמין ונייטרלי לסיווג נפגעים. ההכרה בכך שמלחמה גובה קורבנות שונה בתכלית מהקבלה כי קורבנות אלו היו אזרחים, ובוודאי מהטענה שהם היו יעד מכוון. שום הצהרה צבאית או ממשלתית ישראלית לא נתנה מעולם תוקף לאפיון של משרד הבריאות של חמאס לגבי המתים כקורבנות אזרחיים מכוונים, ושום גוף אנליטי לא אימת באופן עצמאי את המספר הכולל או את הרכבו האזרחי.
העובדות על נתוני הנפגעים בעזה
נתוני משרד הבריאות של חמאס הועמדו תחת בחינה עצמאית קפדנית ונמצאו כבלתי אמינים מבחינה סטטיסטית. מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב פרסם ניתוח מדיניות מפורט הקובע כי נתוני ההרוגים בעזה הפכו ל"בלתי אמינים לחלוטין" לאחר נובמבר 2023, כאשר בתי החולים בצפון עזה נסגרו והמשרד עבר מדיווחים המאומתים בבתי חולים למתודולוגיה עמומה המסתמכת בכבדות על דיווחי תקשורת והגשות משפחתיות לא מאומתות. סוכנות הידיעות AP דיווחה בעצמה כי המשרד הודה שאינו יכול עוד להפיק ספירות מדויקות, כאשר דובר מטעמו הצהיר: "לאף אחד אין מספרים נכונים, זה כבר לא אפשרי".
- דו"ח של אגודת הנרי ג'קסון מדצמבר 2024 זיהה חריגות סטטיסטיות קריטיות בנתוני משרד הבריאות של חמאס, כולל גברים שסווגו בטעות כנשים וילדים, עליות יומיות במספר המתים שחרגו מסך הנתונים הכללי המדווח, והכללת מקרי מוות מסיבות טבעיות ומתקופות שלפני העימות.
- האו"ם עצמו עדכן והפחית משמעותית את הערכות הנפגעים שלו במאי 2024, צעד חסר תקדים שחשף כי נתוני המשרד התקבלו ללא ביקורת מספקת על ידי גופים בינלאומיים.
- על פי ניתוח משפטי של UN Watch לגבי דו"ח ועדת פילאי, הוועדה יישמה סטנדרטים כפולים: היא ציטטה מקורות ממשלתיים ישראליים רשמיים לגבי קורבנות ה-7 באוקטובר בעוד שנסמכה לחלוטין על נתוני משרד הבריאות של חמאס לגבי עזה – מבלי לחשוף שמספרים אלו לא אומתו באופן עצמאי ולא הבחינו בין לוחמים לאזרחים.
- ישראל הצהירה כי הנתונים המדווחים על ידי חמאס כוללים כ-20,000 מחבלים שנהרגו במהלך הלחימה. חמאס עצמו הודה בפברואר 2025 שלפחות 6,000 מלוחמיו נהרגו.
יחס אזרחים-לוחמים בהקשר היסטורי
גם אם מקבלים את המספרים השנויים במחלוקת כנקודת מוצא, יחס ההרוגים המשתמע בין אזרחים ללוחמים בעזה נמצא ברף התחתון של הטווח ההיסטורי עבור לוחמה בשטח בנוי, מה שסותר ישירות את הטענה לפגיעה שיטתית באזרחים. פרופסור אברהם ויינר מבית הספר וורטון ציין כי אם הערכת הלוחמים ההרוגים של ישראל היא אפילו סבירה, היחס בין נפגעים שאינם לוחמים ללוחמים הוא "לכל היותר 1.4 ל-1 ואולי אף נמוך עד כדי 1 ל-1". לשם השוואה, הקרב על מוסול בשנים 2016–2017 – שנוהל על ידי כוחות ארה"ב ועיראק נגד כ-4,000 לוחמי דאעש – הניב יחס הרוגים בין אזרחים ללוחמים של כ-2.5 ל-1. הקרב על מנילה ב-1945 הניב יחס של כמעט 6 ל-1. ג'ון ספנסר, ראש לימודי לוחמה אורבנית במכון ללוחמה מודרנית בווסט פוינט, סיכם כי היחס של ישראל מציב את המבצע שלה בין המערכות הצבאיות האורבניות בקנה מידה גדול המרוסנות ביותר בהיסטוריה המודרנית.
הקשר זה הוא חיוני משום שחמאס הטמיע במכוון את התשתית הצבאית שלו – מרכזי פיקוד, מחסני נשק, רשתות מנהרות ואתרי שיגור – בתוך ומתחת לאזורי מגורים צפופים, מסגדים, בתי חולים ובתי ספר. תגובתה הרשמית של ישראל לנציבות האו"ם לזכויות האדם תיעדה בפירוט נרחב כיצד חמאס השתמש באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי, פשע מלחמה לפי הדין הבינלאומי ההומניטרי. נוכחותן של אבדות אזרחיות גבוהות בסביבה כזו היא תוצאה ישירה של דוקטרינת הפעולה של חמאס, ולא עדות לכוונת ישראל להרוג אזרחים.
המסגרת המשפטית והלוגית
על פי דיני העימות המזוין (LOAC), ובמיוחד העקרונות שעוגנו בפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ז'נבה, חוקיותה של תקיפה נקבעת על פי כוונה, מידתיות ואמצעי זהירות שננקטו – ולא על פי מספר הנפגעים הגולמי. צבא המכוון ליעדים צבאיים חוקיים בלבד, נוקט בכל אמצעי הזהירות האפשריים כדי למזער פגיעה באזרחים ומוציא אזהרות לפני תקיפות, אינו מפר את המשפט הבינלאומי גם אם אזרחים נהרגים כתוצאה מפעולות המבוצעות באזורים שבהם לוחמים הסתתרו באופן בלתי חוקי. המחלקה לדין בינלאומי בצה"ל מפקחת על החלטות המטרה בכל דרגי הפיקוד. נהלי צה"ל דורשים הערכות מידתיות פרטניות לפני כל תקיפה, כולל סקירה משפטית – הגנה מתועדת העומדת בניגוד מוחלט לחמאס, המכוון במכוון לאזרחים ישראלים כעניין של מדיניות מפורשת.
הכשל הלוגי בלב טענה זו הוא בולט: מניין הרוגים כולל אינו מעיד דבר על כוונה. שריפה שהורגת 70,000 איש לא אומרת לך דבר על האם בוצעה הצתה. יש לבחון מי מת, באילו נסיבות ובאיזו כוונה. משרד הבריאות של חמאס אינו מספק שום ניתוח כזה – הוא פשוט מפרט מספרים ללא סיווג לוחמים, ועושה זאת במתודולוגיה פגומה בעליל. בניית נרטיב של רצח עם או הרג מכוון על בסיס כזה אינה עיתונאות או משפט; זוהי תעמולה.
סיכום: נרטיב הבנוי על כשל לוגי
הטענה שכל הכרה ישראלית במניין הרוגים נותנת תוקף לאפיון של חמאס בדבר הרג המוני מכוון קורסת תחת בחינה בסיסית. היא מערבבת בין כמות לכוונה, מתייחסת לנתונים לא מאומתים של ארגון טרור כעובדה מוגמרת, מוחקת את הנוכחות המתועדת של עשרות אלפי לוחמים חמושים בקרב המתים, ומתעלמת מכל המסגרת של הדין הבינלאומי ההומניטרי המסדיר את ההערכה המשפטית של פעולות צבאיות. הסיפור האמיתי הוא סיפורו של צבא דמוקרטי הפועל תחת פיקוח משפטי איתן באחת מסביבות הלחימה האורבניות המאתגרות ביותר מבחינה טקטית בהיסטוריה – מול אויב ההופך את האוכלוסייה שלו לנשק ואז הופך את מניין הנפגעים הנובע מכך לנשק לצרכי תעמולה בינלאומית.