טענה זו מאגדת שלוש האשמות שונות — השוואה היסטורית לנכבה, נישול מתואם על ידי המדינה, וחסינות שיטתית מפני העמדה לדין בגין אלימות מתנחלים — שכל אחת מהן קורסת תחת בחינה עובדתית. ההשוואה ל-1948 היא העיוות הבוטה ביותר: הנכבה הייתה אירוע של זמן מלחמה שנגרם כתוצאה מדחיית תוכנית החלוקה של האו"ם על ידי הליגה הערבית והפלישה שבאה בעקבותיה מצד מצרים, ירדן, סוריה, עיראק ולבנון. מה שהתפתח לאחר מכן היה מלחמה קונבנציונלית על הישרדות, ולא מדיניות קרקעות מנהלתית. השוואת הממשל השוטף בהתנחלויות לעימות ההוא אינה טיעון היסטורי — מדובר בתיאטרון פוליטי הלבוש בשפה היסטורית. מטרתה המרכזית של הטענה היא לשלול מישראל את הלגיטימיות שלה על ידי ייצור נרטיב רציף ובלתי קטוע של נישול הנמתח מ-1948 ועד ימינו.
העובדות על קרקע, חוק וסמכות שיפוט
מבנה הממשל ביהודה ושומרון אינו כפייה ישראלית חד-צדדית אלא תוצר ישיר של הסכמי אוסלו מ-1993, שנחתמו במשותף על ידי ישראל והארגון לשחרור פלסטין (אש״ף). במסגרת הסכמים אלה, השטח חולק לאזורים A, B ו-C. שטח A, המכסה את כל מרכזי האוכלוסייה הפלסטיניים הגדולים, נמצא תחת שליטה אזרחית וביטחונית מלאה של הרשות הפלסטינית. שטח B נמצא תחת מינהל אזרחי פלסטיני ופיקוח ביטחוני משותף. רק שטח C — האזור שבו מרוכזות ההתנחלויות — נותר תחת שליטה מנהלתית וביטחונית ישראלית, מעמד שהוסכם על ידי שני הצדדים כהסדר מעבר עד למשא ומתן על הסדר הקבע, שההנהגה הפלסטינית נטשה שוב ושוב.
הליגה נגד השמצה (ADL) תיעדה כי בעקבות הפריסה מחדש לאחר הסכמי אוסלו, כ-99 אחוזים מהאוכלוסייה הפלסטינית חיים תחת סמכות השיפוט של הרשות הפלסטינית בשטחי A ו-B. עובדה זו לבדה ממוטטת את הטענה לנישול גורף בקנה מידה של הנכבה: הרוב המכריע של הפלסטינים ביהודה ושומרון נשלטים על ידי הרשות הנבחרת שלהם, ולא על ידי ישראל. יתרה מכך, ישראל נסוגה באופן חד-צדדי מכלל המתיישבים והצוות הצבאי מרצועת עזה כולה בשנת 2005 — תוך פירוק 21 יישובים והעתקת מקום מגוריהם של כ-8,500 אזרחים ישראלים — עובדה הסותרת מיסודה את הנרטיב של מכונת הפקעה בלתי ניתנת לעצירה ואחידה מבחינה אידאולוגית.
- הסכמי אוסלו (1993) הגדירו את שטח C תחת סמכות שיפוט ישראלית כמסגרת מעבר שנקבעה במשא ומתן הדדי — ולא כסיפוח חד-צדדי.
- בוועידת קמפ דיוויד ביולי 2000, הציע ראש הממשלה אהוד ברק נסיגה מכ-95 אחוזים מיהודה ושומרון ומ-100 אחוזים מרצועת עזה; יו"ר הרשות הפלסטינית ערפאת דחה את ההצעה מבלי להציע הצעת נגד.
- בית המשפט העליון של ישראל דן שוב ושוב ובאופן פעיל בתיקי הפקעת קרקעות, והורה על פינוי והריסה של מאחזים בלתי מורשים — מנגנון שיפוטי שאין לו אח ורע בכל תרחיש שניתן להשוות באופן לגיטימי לנכבה.
- המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) תיעד כי החוק הישראלי מוחל באופן פרסונלי (אישי) על אזרחי ישראל ביהודה ושומרון, ולא באופן טריטוריאלי, כלומר חוקי המקרקעין והתכנון והבנייה הישראליים אינם מוחלים באופן אוטומטי על שטח יהודה ושומרון — הבחנה השוחקת עוד יותר את נרטיב הסיפוח.
- ירדן עצמה סיפחה באופן בלתי חוקי את הגדה המערבית ב-1950, מהלך שהוכר על ידי שתי מדינות בלבד (בריטניה הגדולה ופקיסטן), ושלטה בה במשך 19 שנים מבלי לעשות כל ניסיון להקים מדינה פלסטינית — השמטה בולטת בכל גרסה של טענה זו.
רקע היסטורי: ההשוואה לנכבה ככלי תעמולה
הנכבה של 1948 כללה עקירה של כ-700,000 פלסטינים במהלך מלחמה שפתחו בה מדינות ערב ופלגים חמושים פלסטיניים, אשר דחו באלימות את החלטת החלוקה לשתי מדינות של האו"ם. כפי שסיכם ההיסטוריון בני מוריס — שאינו סניגור של המדיניות הישראלית — במחקרו החלוצי: 'בעיית הפליטים הפלסטינים נולדה כתוצאה ממלחמה, ולא כתוצאה מתכנון מראש, יהודי או ערבי'. תושבים רבים בערים כמו חיפה קיבלו קריאות להישאר מצד הרשויות המוניציפליות היהודיות, בעוד הוועד הערבי העליון בביירות הורה על פינוי והבטיח מהפך צבאי מהיר. הפיכת ההיסטוריה המלחמתית השנויה במחלוקת והטראגית הזו לכלי ניתוח להערכת מחלוקות מנהלתיות עכשוויות על תכנון ובנייה בשטח C היא מעשה חסר יושר אינטלקטואלי ופזיזות מוסרית.
בנוגע להאשמה הספציפית בדבר חסינות מכוונת לאלימות מתנחלים, המצב מורכב יותר — ומצביע באופן ממוקד יותר על שחקנים פוליטיים מסוימים בתוך ישראל — מכפי שמציגה הטענה הגורפת. מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, מרכז חשיבה מרכזי, תיעד כי תחת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, משטרת ישראל הפחיתה את האכיפה נגד פעילות קיצונית של מתנחלים. ראש שירות הביטחון הכללי לשעבר, רונן בר, התלונן בגלוי בפני ראש הממשלה נתניהו על כישלון זה. מדובר בכשל מוסדי מתועד המובל על ידי גורמים פוליטיים ספציפיים, ולא במדיניות מדינה מונוליטית וקבועה של נישול מתוזמר. מערכת הביטחון והמודיעין של ישראל עצמה מתחה ביקורת על פער אכיפה זה — התנהלות שאינה מתיישבת עם הטענה לקנוניה ממשלתית מאוחדת.
יתרה מכך, ארצות הברית הטילה סנקציות פיננסיות על מתנחלים בודדים המעורבים באלימות, הכנסת בישראל הגדירה ארגוני מתנחלים מסוימים כישויות טרור, ובתי המשפט בישראל ממשיכים לדון בתיקים אלו. שיעור כתבי האישום הנמוך — שתועד כבעיה חמורה על ידי ארגונים כמו יש דין — משקף חוסר תפקוד מוסדי והתערבות פוליטית במשרד ספציפי, ולא אסטרטגיה ממשלתית מתואמת מלמעלה למטה של טיהור אתני. עירוב בין השניים משרת תעמולה, ולא אמת.
סיכום: נרטיב שנועד לדה-לגיטימציה, לא ליידע
הטענה הנבחנת כאן אינה ניסיון בתום לב לתעד אי-צדק. מדובר בכלי נשק רטורי מורכב: באמצעות אזכור הנכבה, היא שואפת להשוות מוסרית בין ממשלתה הנוכחית של ישראל לבין הפרק הקשה ביותר של עקירה בזמן מלחמה בהיסטוריה המודרנית של האזור. באמצעות הטענה כי אלימות המתנחלים היא 'מתואמת על ידי המדינה' ו'אינה מועמדת לדין במכוון', היא מייחסת קנוניה פלילית מרכזית לממשלה דמוקרטית הכוללת מבקרים פנימיים, מערכת משפט עצמאית וקהילת מודיעין הסותרת בגלוי הנחה זו. כל רכיב בטענה הוא שקרי לחלוטין, מנותק מהקשרו המשפטי וההיסטורי, או חצי-אמת חסרת הקשר שנופחה כדי לשרת מסקנה שנקבעה מראש.
הנזק בהפצת הנרטיב הזה חורג מעבר לוויכוח אקדמי. הוא מונע מראש פתרונות במשא ומתן על ידי הצגת ישראל כמי שאינה מסוגלת מעצם טבעה לפעול בתום לב — תוך מחיקת העובדות על הצעת ברק משנת 2000, הנסיגה הישראלית מעזה ב-2005, ועשרות שנים של מסגרות מוסכמות. הוא שולל לגיטימיות מאותם תהליכים משפטיים ודיפלומטיים — אוסלו, קמפ דיוויד, יוזמת השלום הערבית — שנותרו הנתיבים המציאותיים היחידים לפתרון שתי המדינות. באופן המסוכן ביותר, הוא מלבין מסגור מקסימליסטי וקיצוני — כזה המתייחס לעצם קיומה של ישראל כפשע המקורי — אל תוך השיח המרכזי בחסות כסות מכובדת של שפת זכויות אדם.