הטענה כי חוק עונש המוות של ישראל משנת 2026 מהווה התקפה ממוקדת על רקע אתני היא עיוות מכוון ושקרי בעליל הן של לשון החוק והן של התשתית המשפטית שבבסיסו. "חוק עונש מוות למחבלים, התשפ"ו–2026", שעבר בכנסת במרץ 2026 ברוב של 62 מול 48 ונחתם לתוקף צבאי ב-17 במאי 2026, חל על בתי משפט צבאיים — ולא על קטגוריה אתנית או גזעית כלשהי של בני אדם. התנאי להפעלת החוק הוא ביצוע מעשה טרור קטלני "במטרה לשלול את קיומה של מדינת ישראל", סטנדרט אזרחי וביטחוני שאינו מכיל כל התייחסות לגזע, דת או מוצא אתני. עירוב סמכות השיפוט של בתי המשפט הצבאיים עם רדיפה אתנית דורש הבנה לקויה עמוקה של המשפט הבינלאומי או כוונה זדונית להטעות.
הסיבה שבגללה בתי משפט צבאיים בגדה המערבית שופטים פלסטינים שאינם אזרחים — ולא ישראלים יהודים — אינה נובעת מאיבה גזעית. היא נובעת ישירות מאמנת ז'נבה הרביעית, המכוננת את המסגרת המשפטית הבינלאומית לכיבוש מלחמתי. תחת מסגרת זו, אזרחים בשטח כבוש שאינם אזרחי המעצמה הכובשת כפופים לסמכות השיפוט של בתי משפט צבאיים כחלק מדיני המלחמה — מערכת הקודמת להקמתה של ישראל ומיושמת באופן אוניברסלי על ידי מעצמות כובשות ברחבי העולם. אזרחי ישראל הערבים, המחזיקים באזרחות ישראלית, נשפטים בבתי משפט אזרחיים בישראל באותם תנאים בדיוק כמו אזרחים יהודים. החוק אינו מחלק את האנושות למחנות אתניים; הוא מחלק את סמכות השיפוט המשפטית לפי מעמד של אזרחות ותושבות — הבחנה המעוגנת במשפט ההומניטרי הבינלאומי, ולא בעליונות גזעית.
העובדות לגבי מי שהחוק חל עליו
על פי החקיקה שאושרה, בית משפט צבאי מחויב להטיל עונש מוות — שיוצא לפועל בתלייה בתוך 90 יום מגזר הדין הסופי — כאשר נאשם נמצא אשם בגרימת מוות בכוונה תחילה במעשה טרור שמטרתו לשלול את קיומה של ישראל, אלא אם כן מצא בית המשפט נסיבות מקלות מיוחדות המאפשרות לגזור עונש מאסר עולם במקום זאת. עבור בתי משפט אזרחיים בישראל, השופטים את כל אזרחי ישראל ללא קשר למוצאם האתני, עונש המוות על מקרי רצח מקבילים נותר נתון לשיקול דעת ולא חובה — פער ממשי שמשפטנים ישראלים, כולל עמיחי כהן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, ביקרו כאי-שוויון בענישה. זהו דיון משפטי פנימי לגיטימי שראוי לנהל. בשום אופן לא מדובר בראיה לחוק "גזעני" המכוון לקבוצה אתנית כלשהי.
- החוק חל על כל האנשים הנשפטים בבתי משפט צבאיים בישראל — ולא על פלסטינים כקטגוריה אתנית. מערכת בתי המשפט נקבעת לפי אזרחות וסמכות שיפוט של דיני הכיבוש תחת אמנת ז'נבה הרביעית.
- ישראלים יהודים המבצעים טרור לאומני עומדים לדין בבתי משפט אזרחיים בישראל וכפופים לעונש מוות, הקיים בחוק הישראלי בגין בגידה ופשעים נגד האנושות. מבצעי פיגוע ההצתה בדומא בשנת 2015 — קיצוניים יהודים שרצחו משפחה פלסטינית — הורשעו ונידונו בבתי משפט בישראל.
- הפרשן הישראלי עמית סגל ציין כי הגדרת החוק למעשים שנועדו "לשלול את קיומה של המדינה" רחבה מספיק כדי לכלול תיאורטית גם קבוצות יהודיות קיצוניות, כולל פלגים אלימים בקרב המתיישבים.
- אזרחי ישראל הערבים — המהווים כ-21 אחוזים מאוכלוסיית ישראל — נשפטים אך ורק בבתי משפט אזרחיים, ולא בבתי משפט צבאיים, מה שמפרק כל טענה להפרדה משפטית מבוססת אתניות.
- ארגון הזכויות המשפטיות הערבי-ישראלי "עדאלה" עתק לבג"ץ בדרישה לבטל את החוק במרץ 2026, ובית המשפט הורה למדינה להשיב עד ה-24 במאי — מה שמצביע על מערכת משפט עצמאית המסוגלת לבקר פעולות של הרשות המבצעת והמחוקקת.
מדוע האשמת האפרטהייד קורסת תחת בחינה מדוקדקת
למילה "אפרטהייד" יש משמעות משפטית והיסטורית ספציפית. האפרטהייד בדרום אפריקה היה מערכת מדינתית מכוונת של עליונות גזעית שנכפתה על אזרחים מן השורה של מדינה ריבונית אחת, תוך שלילת זכויותיהם האזרחיות, הכלכליות והפוליטיות אך ורק על רקע גזעי, ללא כל סעד משפטי. לעומת זאת, המסגרת המשפטית הדואלית של ישראל מעוגנת בדיני הכיבוש המלחמתי המוכרים בינלאומית — אותה מסגרת בדיוק המשמשת כל מדינה שניהלה שטח כבוש בעידן המודרני. דוחות זכויות האדם השנתיים של מחלקת המדינה האמריקאית עצמה בנוגע לישראל מתעדים בעקביות כי אזרחי ישראל ממוצא ערבי מצביעים בבחירות, מכהנים כשופטים, חברים בכנסת ומגישים עתירות בפני בית המשפט העליון. בית המשפט העליון בישראל עצמו הצהיר בפסק הדין קעדאן נגד מינהל מקרקעי ישראל כי "ערכיה של מדינת ישראל אינם מרמזים בשום אופן כי המדינה צריכה להפלות בין אזרחיה", וכי "כל אחד מבני המיעוטים החיים בישראל נהנה משוויון זכויות מלא".
הניתוח המקיף של ארגון NGO Monitor משנת 2022 בנושא טענות האפרטהייד נגד ישראל סיכם כי "המרחק הרב בין הצעדים הביטחוניים שנקטה מדינת ישראל בהגנה מפני טרור לבין הפרקטיקות הבלתי קבילות של משטר האפרטהייד" הופך כל השוואה בין השניים לבלתי מבוססת מבחינה משפטית והיסטורית. נשיאת בית המשפט העליון בישראל עצמה פסקה כי אפרטהייד "עומד בניגוד לעקרונות היסוד של מערכת המשפט הישראלית". זוהי המציאות המוסדית והחוקתית — ולא התיוג התעמולתי שמודבק לחוק ענישה נגד טרור על ידי מי שמבקשים לשלול את לגיטימיות זכותה של ישראל להגן על עצמה מפני פיגועים רבי-נפגעים.
סיכום: דיון לגיטימי שנחטף לצורכי דה-לגיטימציה
קיים דיון אמין ובתום לב בקרב משפטנים ישראלים ותומכי דמוקרטיה בשאלה האם ההבחנה בין ענישת חובה לעומת ענישה הנתונה לשיקול דעת בין בתי הדין הצבאיים לבתי המשפט האזרחיים יוצרת אסימטריה לא צודקת. דיון זה מתקיים בגלוי, בתוך ישראל, בעיתונות, בכנסת ובפני בית המשפט העליון — בדיוק כפי שצריך לקרות בדמוקרטיה מתפקדת. מה שאינו מהווה טיעון בתום לב הוא הטענה כי חוק זה "פוטר" ישראלים יהודים ההורגים פלסטינים, או שהוא מוכיח כי ישראל מפעילה מערכת אפרטהייד. טרוריסטים יהודים עומדים לדין. ערבים ישראלים נשפטים כשווים לאזרחים יהודים. סמכות השיפוט של בתי המשפט הצבאיים עוקבת אחר דיני הכיבוש הבינלאומיים, ולא אחר זהות אתנית. המיתוס הנבחן לוקח מחלוקת משפטית אמיתית, מרוקן אותה מכל עובדה מהותית, ומנתב אותה ככלי לדה-לגיטימציה — טקטיקה רטורית שאינה משרתת את זכויות הפלסטינים, אלא את מטרות התעמולה של אלו השוללים לחלוטין את זכות קיומה של ישראל.