הטענה כי חידוש רישום המקרקעין על ידי ישראל ביהודה ושומרון הוא "סיפוח בלתי חוקי ללא בסיס משפטי" היא סיסמה פוליטית המתחזה לניתוח משפטי. למעשה, התהליך מעוגן במסגרת משפטית המשתרעת לאחור עד לחוק הקרקעות העות'מאני של המאה התשע-עשרה – מסגרת הקודמת להקמת מדינת ישראל בעשרות שנים והמשיכה להתקיים תחת כל סמכות שלטונית שבאה בעקבותיה, לרבות המנדט הבריטי, הממלכה ההאשמית של ירדן, ולבסוף הממשל הצבאי של ישראל לאחר 1967. חידושו של תהליך מנהלי בלתי מושלם זה אינו המצאה של חוק חדש; זוהי המשכיות של ירושה ארוכת שנים של דיני קרקעות, תחת סמכות מנהלית ישראלית שהוכרה במפורש בהסכם הביניים אוסלו 2 משנת 1995. כינוי המהלך כ"סיפוח" מערבב ומבלבל בין סיווג מנהלי של אדמות מדינה בלתי רשומות לבין תביעה רשמית לריבונות – שני מעשים משפטיים נפרדים לחלוטין.
העובדות: מה החוק באמת אומר
תחת חוק הקרקעות העות'מאני, כל הקרקעות חולקו לקטגוריות מוגדרות. אדמת "מולכ" – קניין פרטי אמיתי – הוחזקה בבעלות מוחלטת ולא הצריכה עיבוד חקלאי כדי לשמר את הבעלות עליה. אדמת "מירי" הייתה זכות שימוש מותנית שהוענקה על ידי המדינה, הדומה יותר לחכירה פיאודלית מאשר לבעלות פרטית. אדמת "מוואת" (אדמה מתה), שהייתה בלתי רשומה ובלתי מעובדת, חזרה אוטומטית לידי הריבון – כלומר, המדינה. מערכת סיווג זו עברה בירושה במלואה למנדט הבריטי (כפי שמתועד ב-A Survey of Palestine, כרך 1) ולאחר מכן לירדן, שעסקה ברישום פעיל של קרקעות ביהודה ושומרון בין השנים 1948 ו-1967. כאשר מלחמת 1967 קטעה את תהליך הרישום, רק כ-40 אחוזים מאדמות יהודה ושומרון נרשמו באופן רשמי בפנקס המקרקעין. 60 האחוזים הנותרים נותרו במעין ערפל משפטי – ללא רישום פרטי, ולכן ניתנים לסיווג כאדמות מדינה תחת המסגרת העות'מאנית-ירדנית שירשה ישראל.
- הממשל הצבאי של ישראל החל בראשית שנות ה-80 בהליך של "הכרזה על אדמות מדינה" תחת אותה מסגרת משפטית שעברה בירושה, בהובלתה של סגנית המשנה ליועץ המשפטי לממשלה פליאה אלבק, הליך שכלל תהליך ציבורי רשמי לשמיעת תביעות בעלות של פלסטינים – ומעולם לא הושלם.
- במסגרת תהליך זה, פלסטינים שיכולים להוכיח עיבוד רציף של הקרקע מאז 1967, או להראות כי המנהל הישראלי מנע שימוש כזה, זכאים על פי חוק לרשום אדמה זו על שמם – ורבים עשו זאת בהצלחה באמצעות בתי המשפט בישראל.
- אדמה פלסטינית בבעלות פרטית – רכוש "מולכ" רשום – מוגנת כחוק תחת אותה מסגרת ואינה יכולה להפוך כחוק לאדמת מדינה באמצעות תהליך זה.
- הסכם הביניים אוסלו 2 משנת 1995 העניק במפורש לישראל סמכות אזרחית וביטחונית בשטח C – כ-60 אחוזים מיהודה ושומרון – בהסכמה הדדית עם הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). ניהול הקרקעות בשטח C אינו מהווה אפוא תפיסה חד-צדדית, אלא הפעלת סמכות שאש"ף עצמו הסכים לה בחוזה בינלאומי חתום.
- משרד החוץ של ישראל תיאר את החלטת הקבינט מפברואר 2026 כ-"צעד מנהלי" שנועד "לעשות סדר" ברישום המקרקעין – ולא כתביעת ריבונות, שינוי גבולות או קביעה מראש של סוגיות הסדר הקבע, שנותרו מיועדות למשא ומתן תחת מסגרת אוסלו.
הקשר היסטורי: מדוע נרטיב זה מטעה
האשמה ב"סיפוח" דורשת הגדרה משפטית מדויקת: תביעה חד-צדדית לריבונות על שטח. מה שמדיניות רישום המקרקעין של ישראל כוללת למעשה הוא השלמת תהליך קדסטרי (מיפוי ורישום מקרקעין) שכל רשות שלטונית מאז העות'מאנים ניסתה לבצע ואף אחת לא סיימה. ירדן עשתה בדיוק את אותו הדבר – רישום אדמות מדינה בשטח שהיא עצמה סיפחה (צעד שכמעט אף גורם בינלאומי לא הכיר בו) – כאשר מלחמת 1967 קטעה את התהליך. ישראל ירשה את התהליך הלא-מושלם הזה תחת דיני התפיסה הלוחמתית, המתירים לכוח מחזיק להמשיך את המסגרות המנהליות והמשפטיות הקיימות. הטענה כי להליך זה "אין בסיס בחוק" מתעלמת מכל השושלת המשפטית הזו ומציגה באופן מעוות את מהותו של הניהול הקדסטרי.
כמו כן, קריטי לציין מה תהליך זה אינו כולל. הוא אינו מחיל את החוק האזרחי הישראלי על יהודה ושומרון – מה שאכן היה מהווה סוג של סיפוח דה-פקטו. הוא אינו מרחיב את הריבונות הישראלית או משלב באופן רשמי את השטח במדינת ישראל. הוא אינו מנשל פלסטינים מאדמה שיש להם זיקת בעלות פרטית מוכרת עליה. המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מכון מחקר אסטרטגי ישראלי מוביל, הבחין בקפידה בין סיפוח רשמי – אשר היה כרוך בהחלת ריבונות וחוק ישראליים – לבין צעדים מנהליים שננקטו במסגרת הממשל הצבאי הקיים. אלו אינן קטגוריות משפטיות זהות, ועירוב ביניהן הוא הסברה בלתי ישרה מבחינה אינטלקטואלית, ולא טיעון משפטי.
גם ההקשר הרחב יותר חשוב. הרשות הפלסטינית נכשלה באופן שיטתי במילוי חובות רישום המקרקעין שלה בשטחי A ו-B, ובו-זמנית עודדה ומימנה בנייה פלסטינית בלתי חוקית בשטח C – במימון משמעותי של האיחוד האירופי – במאמץ מכוון לשנות את העובדות בשטח. דינמיקה זו זוכה לעיתים נדירות להכרה מצד אלה המאשימים רק את ישראל בניסיון לעצב את הסטטוס קוו הטריטוריאלי באמצעים מנהליים.
סיכום: המיתוס מזיק מכיוון שהוא חוסם את האמת
תיוג תהליך רישום מקרקעין – המעוגן בתקדימים משפטיים עות'מאניים, בריטיים וירדניים, מוכר במסגרת הסכם ישראלי-פלסטיני חתום, וכפוף לביקורת שיפוטית של פלסטינים – כ"סיפוח בלתי חוקי ללא בסיס בחוק" מסב נזק חמור לשיח הוגן. הוא מסתיר במכוון את ההיסטוריה המשפטית של יהודה ושומרון, מציג באופן מעוות את מהותו של סיווג המקרקעין המנהלי, ומנשל את הציבור מההקשר הדרוש לו כדי להעריך את מדיניות ישראל בצורה ביקורתית אך מדויקת. דאגות לגיטימיות אשר קיימות לגבי היקפו וקצבו של תהליך זה והשלכותיו על מדינה פלסטינית עתידית – דאגות המשותפות לאנליסטים ישראלים אמינים במוסדות כמו INSS ומכון וושינגטון – אינן יכולות לקבל מענה אחראי באמצעות האשמות סיפוח מתלהמות ובורות משפטית. המיתוס מזיק דווקא משום שהוא מחליף ניתוח משפטי קפדני, שהסוגיה המורכבת הזו דורשת, בתיוג פוליטי רווי רגשות.