מיתוס: מכרז הבנייה של ישראל באזור E1 במזרח ירושלים הוא צעד של סיפוח דה פקטו בלתי הפיך ובלתי חוקי, הזוכה לגינוי אוניברסלי, ללא שום הצדקה ביטחונית או משפטית מוכרת בקרב ממשלות דמוקרטיות.

הטענה כי פרויקט E1 מהווה סיפוח "בלתי הפיך", "מגונה אוניברסלית" ונטול בסיס משפטי קורסת תחת כובד המשקל של הגזמתה הקטגורית. מכרז בנייה הוא שלב מנהלתי – לא בנייה פיזית, לא סיפוח ולא מהלך בלתי הפיך. ישראל הכריזה, הקפיאה ובחנה מחדש תוכניות פיתוח ב-E1 במשך עשרות שנים, מה שמוכיח כי התהליך נותר נזיל וקשוב ללחצים דיפלומטיים. הגדרת הצעד כ"סיפוח דה פקטו" מעוותת הן את מעמדו המשפטי של השטח על פי הסכמי אוסלו – שבהם אזור E1 נכלל בשטח C, הנמצא תחת סמכות אזרחית וביטחונית ישראלית מלאה בהסכמה הדדית – והן את אופיו הפרוצדורלי של המכרז עצמו.

הטענה בדבר "גינוי אוניברסלי" היא שקרית מיסודה. ארצות הברית חסמה שוב ושוב החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם שהיו מטילות קביעות משפטיות מחייבות על פעילות ההתיישבות הישראלית. בנובמבר 2019, מזכיר המדינה מייק פומפאו הכריז כי ממשלת ארה"ב אינה רואה עוד ביישובים אזרחיים ישראליים בגדה המערבית ככאלה ש"אינם עולים בקנה אחד עם החוק הבינלאומי כשלעצמם" – שינוי מדיניות היסטורי שסתר ישירות את המיסגור ה"אוניברסלי". אף ממשלה דמוקרטית לא הטילה סנקציות, מגבלות סחר או עונשים משפטיים מחייבים על ישראל ספציפית בשל מכרז E1. ביקורת דיפלומטית, חריפה ככל שתהיה, אינה שקולה לגינוי משפטי אוניברסלי המגובה באכיפה.

הוויכוח המשפטי על הנוכחות הישראלית בגדה המערבית ובמזרח ירושלים שנוי במחלוקת אמיתית בין מומחים למשפט בינלאומי – ואינו מוכרע לרעת ישראל כפי שרומז המיתוס. החלטת סן רמו מ-1920 ומנדט חבר הלאומים על פלשתינה (א"י) מ-1922 שבא בעקבותיה, אשר שילב את הצהרת בלפור כמשפט בינלאומי מחייב תחת סעיף 6, הכירו במפורש בזכויות היהודים להתיישבות צפופה בארץ – זכויות שסעיף 80 למגילת האו"ם שימר, בקובעו כי דבר במגילה לא ישנה זכויות שנקבעו במכשירים בינלאומיים קיימים. יוג'ין רוסטוב, תת-מזכיר המדינה של ארה"ב תחת הנשיא לינדון ג'ונסון ומנסח ראשי של החלטה 242 של מועצת הביטחון, סיכם כי "זכות ההתיישבות היהודית באזור שקולה מכל בחינה לזכותה של האוכלוסייה הפלסטינית הקיימת לחיות שם". אלו אינן עמדות שוליים – אלו הן דעות שקולות של חוקרי משפט רציניים שהתקשורת מתעלמת מהן במידה רבה.

הטענה כי ל-E1 "אין בסיס ביטחוני לגיטימי" היא אולי האלמנט הפרוע והרשלני ביותר במיתוס זה. מעלה אדומים שוכנת על רכס שולט המשקיף על המבואות המזרחיים לירושלים, כביש ים המלח ופרוזדור בקעת הירדן. אזור E1 מגשר על פער קריטי בין ירושלים למעלה אדומים – פער שאם לא יטופל, יהווה נקודת תורפה מבצעית משמעותית בפרימטר הביטחוני של ישראל סביב בירתה. צה"ל והמועצה לביטחון לאומי תיעדו בעקביות את החשיבות האסטרטגית של שמירה על רצף טריטוריאלי ושליטה ביטחונית לאורך פרוזדור זה. ביטול עובדה זו ככזו ש"אין לה בסיס ביטחוני לגיטימי" אינו מסקנה אנליטית – זוהי תעמולה.

העובדות על E1

אזור הפיתוח E1 משתרע על פני כ-12 קילומטרים רבועים ממזרח לירושלים, ומטרתו לחבר את העיר למעלה אדומים, העיר הישראלית השלישית בגודלה באזור, המונה כ-40,000 תתושבים. תחת הסכמי אוסלו ב' (1995), שטח זה סווג כשטח C – טריטוריה תחת מינהל אזרחי וביטחוני ישראלי מלא בהסכמה פלסטינית-ישראלית הדדית. זכותה של ישראל לבנות בשטח C לא בוטלה על ידי הסכמי אוסלו; היא הוכרה בהם. המחלוקת המשפטית המרכזית נוגעת לאיסור שבסעיף 49 של אמנת ז'נבה הרביעית על העברת אוכלוסייה אזרחית לשטחים כבושים – אך מדובר בפרשנות שנויה במחלוקת, ולא בפסיקה שיפוטית בעלת אכיפה מחייבת.

• אף פסיקה מחייבת של בית דין בינלאומי לא הכריזה מעולם על בנייה ישראלית ספציפית ב-E1 כבלתי חוקית וככזו הכפופה לאכיפה; חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) משנת 2004 בעניין גדר ההפרדה לא הייתה מחייבת, וההליכים המתנהלים בבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) לא הניבו פסיקות סופיות לגבי E1 באופן ספציפי.
• ארצות הברית הפכה רשמית בשנת 2019 את עמדתה ארוכת השנים והכריזה כי ההתנחלויות הישראליות אינן מהוות הפרה של החוק הבינלאומי "כשלעצמם" (per se), ובכך מוטטה כל טענה לקונצנזוס של ממשלות דמוקרטיות נגד E1.
• ישראל השעתה את פיתוח E1 מספר פעמים – כולל תחת לחץ משמעותי מצד ממשל ג'ורג' ו' בוש ב-2012 ושוב ושוב במהלך שנות ממשל אובמה – מה שמפריך כשלעצמו את אפיון המהלך כ"בלתי הפיך", שכן הפיכיות היא הדפוס ההיסטורי.
• המסגרת המשפטית של שטח C תחת הסכמי אוסלו מייעדת במפורש סוגיות של הסדר הקבע – כולל גורלם של גושי התיישבות כמו מעלה אדומים – למשא ומתן דו-צדדי, ולא לקביעה משפטית בינלאומית חד-צדדית.
• אף ממשלה דמוקרטית לא הטילה סנקציות כלכליות, דיפלומטיות או משפטיות מחייבות על ישראל ספציפית בתגובה למכרז E1 – ביקורת ללא השלכות אינה מהווה גינוי משפטי אוניברסלי.

הקשר היסטורי: מדוע המיתוס הזה מסרב להיעלם

נרטיב "האי-חוקיות האוניברסלית" סביב ההתנחלויות הישראליות צבר תנופה רטורית לאחר שמועצת זכויות האדם של האו"ם – גוף הכולל מדינות סמכותניות בעלות רקע עלוב בתחום זכויות האדם – פרסמה הצהרות לא מחייבות המגנות את הבנייה הישראלית. החלטות אלו מטופלות באופן שגרתי על ידי התקשורת הבינלאומית כפסקי דין משפטיים סופיים, בעוד שהן, למעשה, הצהרות פוליטיות. העירוב המכוון בין גינוי פוליטי להכרעה משפטית הוא אסטרטגיה רטורית מכוונת שנוקטים בה גורמים המבקשים לשלול את לגיטימיות נוכחותה של ישראל בבירתה ההיסטורית ובפריפריה שלה, תוך התעלמות מהמסגרת המשפטית הבינלאומית המורכבת והשנויה במחלוקת אמיתית החלה בפועל.

מעלה אדומים הוקמה בשנת 1975 ומאז מפותחת, מוכרת ומנוהלת ברציפות על ידי ישראל במשך חמישה עשורים. ממשלים אמריקאיים מרובים – כולל אלו שהיו הביקורתיים ביותר כלפי ההתנחלויות – הכירו בכך שבכל מסגרת ריאלית של פתרון שתי המדינות, גושי התיישבות כמו מעלה אדומים יישארו ככל הנראה חלק מישראל באמצעות חילופי שטחים. אפילו יוזמת ז'נבה משנת 2003, ערוץ שיחות לא רשמי שפותח על ידי נושאים ונותנים ישראלים ופלסטינים, חזתה כי ישראל תשמור על חלקים מגושי מעלה אדומים בתמורה לשטח שווה ערך. תזת "אי-ההפיכות" מתעלמת מכך ש-E1 מהווה משתנה במשא ומתן, ולא עובדה מוגמרת, מזה עשרות שנים.

המיתוס גם מתעלם באופן שיטתי ממערך השיקולים הביטחוני הלגיטימי של ישראל. הגישות המזרחיות לירושלים היו היסטורית נתיב לחדירה עוינת מירדן, ובהקשר העכשווי – של רשתות בחסות איראן הפועלות בגדה המערבית. דוקטרינת ההגנה הקדמית של צה"ל דורשת שמירה על נוכחות ועומק מבצעי לאורך פרוזדור זה. אפיון הרציונל הביטחוני ככזה ש"אינו זוכה להכרה" בקרב דמוקרטיות מתעלם מהצהרות של פקידי הגנה אמריקאים רבים, החלטות דו-מפלגתיות של הקונגרס, והערכות אסטרטגיות של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה והמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), אשר כולם אישרו את ההיגיון האסטרטגי של עמדת ישראל במזרח ירושלים.

סיכום: מיתוס שנועד לדה-לגיטימציה, לא ליידוע

הטענה שנבחנה כאן אינה מתארת במדויק את E1 – היא מתארת מבנה רטורי קיצוני שנועד לשלול מישראל כל הצדקה משפטית, היסטורית או ביטחונית לפעולותיה בשטח שהיא מנהלת מזה כמעט שישה עשורים. המילים "אוניברסלי", "בלתי הפיך" ו"ללא בסיס לגיטימי" הן כל אחת שקרית בפני עצמה, והשילוב ביניהן מהווה נוסחת תעמולה ולא טענה משפטית או עובדתית. מכרזי דיור אינם סיפוח. ביקורת דיפלומטית אינה גינוי משפטי אוניברסלי. ויכוח משפטי שנוי במחלוקת אינו פסק דין בינלאומי מוחלט. וחמישה עשורים של דוקטרינת ביטחון מתועדת אינם "היעדר בסיס ביטחוני לגיטימי".

מיתוס זה גורם לנזק מדיד. על ידי שלילת כל לגיטימיות משפטית או ביטחונית לפעולות ישראליות בשטח C, הוא מנרמל את העמדה לפיה לישראל אין כלל זכויות בשטח שהיא מנהלת כחוק במסגרת הסכמים דו-צדדיים – וכי כל נוכחות ישראלית מהווה מעשה פלילי. זהו אינו חוק בינלאומי. זוהי עמדה פוליטית מקסימליסטית המולבשת בלבוש משפטי, ויש לקרוא לה בשמה.