טענה זו קורסת תחת בחינה עובדתית בסיסית ביותר. הכנסת לא העבירה שום חקיקה מחייבת המספחת רשמית את הגדה המערבית כולה תחת החוק הישראלי הפנימי. מה שאירע בפועל באמצע ולקראת סוף שנת 2025 היה החלטת כנסת בלתי-מחייבת (שעברה ברוב של 71 נגד 13 ביולי 2025) הקוראת לסיפוח, וצמד הצעות חוק ריבונות שנויות במחלוקת שקודמו על ידי חברי כנסת מהימין הקיצוני היושבים מחוץ לקואליציה הממשלתית של ראש הממשלה בנימין נתניהו בהובלת הליכוד. אלו רחוקים שנות אור – מבחינה פרוצדורלית ומשפטית – מחוק שהתקבל בפועל. תיאור של הצהרה בלתי-מחייבת והצעות חוק שוליים – שנתניהו עצמו התנגד להן באופן פעיל – כסיפוח מוגמר ובעל תוקף משפטי של כל הגדה המערבית אינו רק עיוות של המציאות; מדובר בבדותה מוחלטת.
העובדות בשטח
ההפרכה הברורה ביותר מגיעה מתוך ישראל עצמה. על פי דיווחים מאוקטובר 2025, נתניהו ורוב מפלגת הליכוד שלו לא תמכו בחקיקת הריבונות, אשר דחפו לה חברי כנסת מחוץ לקואליציית השלטון. סגן נשיא ארה"ב ג'יי-די ואנס כינה את ההצבעה בפומבי "טיפשית מאוד" ומזכיר המדינה מרקו רוביו הזהיר כי מהלכי סיפוח בגדה המערבית הם "מאיימים פוטנציאלית על הסכם השלום" – דבר המצביע על כך שארצות הברית, בעלת הברית הקרובה ביותר של ישראל, ראתה בפעולות אלה מדיניות שלא הושלמה ושאינה מאושרת. הצעות החוק שתוארו כחקיקת ריבונות הוערכו על ידי פקידים אמריקאים ומומחי משפט ישראלים כאחד כבעלות סבירות נמוכה להפוך אי פעם לחוק אופרטיבי במתכונת שבה הוגשו.
- הצבעת הכנסת ביולי 2025 בנושא הסיפוח הייתה במפורש בלתי-מחייבת – הצעה דקלרטיבית בלבד ללא כל תוקף משפטי על השטח.
- הצעות חוק הריבונות מאוקטובר 2025 היו בניגוד לעמדת ממשלת נתניהו ולא זכו לתמיכת הקואליציה; הן נותרו ללא חקיקה.
- הקבינט המדיני-ביטחוני של ישראל אישר רפורמות בניהול מקרקעין וברישום מקרקעין בפברואר 2026 – צעדים משמעותיים ושנויים במחלוקת, אך מדובר בצעדים בעלי אופי מנהלי השונים באופן קטגורי מחוק סיפוח טריטוריאלי רשמי.
- המוסד למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מכון המחקר האסטרטגי המוביל בישראל, ניתח מזה זמן רב כי ממשלות ישראל נמנעו במכוון מחקיקת חוקים בעלי תחולה טריטוריאלית על הגדה המערבית דווקא כדי להימנע משינוי חד-צדדי של מעמד השטח.
- המסגרת המשפטית הקיימת – לרבות הסכמי אוסלו (1993), הסכם השלום בין ישראל למצרים (1979) והסכם השלום בין ישראל לירדן (1994) – נותרת בתוקף ולא בוטלה על ידי כל חקיקה של הכנסת.
מדוע ההשוואה לחצי האי קרים היא לא ישרה מבחינה היסטורית ומשפטית
השוואת הניהול הישראלי בגדה המערבית לתפיסת חצי האי קרים על ידי רוסיה ב-2014 היא הקבלה שקרית תעמולתית המוחקת הבדלים היסטוריים, משפטיים וצבאיים קריטיים. רוסיה פלשה לחצי האי קרים, שטח ריבוני מוכר של אוקראינה, בכוח צבאי, תוך הפרה של מגילת האו"ם, מזכר בודפשט משנת 1994 והסכמים דו-צדדיים – ואז קיימה משאל עם פיקטיבי תחת כיבוש חמוש לפני שהכריזה על סיפוח. לא קדמה לכך כל תוקפנות מזוינת מצד אוקראינה נגד רוסיה, לא הייתה זו מלחמת מגן, ולא היה היסטוריה משפטית שנויה במחלוקת שקדמה לעידן הסובייטי. ישראל, לעומת זאת, החלה לנהל את הגדה המערבית בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967, עימות שיזמו המדינות הערביות השכנות אשר הן עצמן דחו את תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947. מעמדה המשפטי של הגדה המערבית שנוי במחלוקת וכפוף למשא ומתן מתמשך מזה עשרות שנים – אין מדובר במקרה של מדינה ריבונית מוכרת התופסת שטח מיושב שאינו שנוי במחלוקת של מדינה אחרת.
יתרה מכך, סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה הוכרז רשמית על ידי הקרמלין, עוגן במשפט הפנימי הרוסי, ולא הוכרז על ידי שום גוף בינלאומי משמעותי. ישראל לא חוקקה כל חוק סיפוח פנימי מקביל עבור הגדה המערבית. בית הדין הבינלאומי לצדק והעצרת הכללית של האו"ם פרסמו חוות דעת והחלטות המבקרות את מדיניות ההתנחלויות של ישראל – אך אפילו גופים אלה אינם מתארים את המצב המשפטי הנוכחי כזהה לזה של קרים, כיוון שהנסיבות העובדתיות והמשפטיות הקודמות שונות לחלוטין. ערבוב השניים משרת אג'נדה רטורית, ולא ניתוח עובדתי.
מדוע המיתוס הזה מסוכן
מידע כוזב בהיקף כזה גורם לנזק חמור בכמה חזיתות. הוא מרעיל את השיח הדיפלומטי על ידי התייחסות להצהרות כנסת שוליות כעובדות גיאופוליטיות מוגמרות, ומקשה על משא ומתן אמיתי בכך שהוא משכנע את הציבור שפתרון שתי המדינות כבר מת מבחינה משפטית, בשעה שזה אינו המצב. הוא מייצר דה-לגיטימציה בלתי הוגנת למערכת המשפטית והפוליטית של ישראל – הכוללת התנגדות פנימית נמרצת לסיפוח מתוך הממשלה עצמה – על ידי הצגת המערכת הזו כמי שחצתה סף שהיא סירבה במפורש לחצות. הוא גם ממעיט בערכה של תפיסת הקרקע האלימה והממשית של רוסיה על ידי קשירתה להקשר משפטי והיסטורי שונה לחלוטין, ובכך מחליש את האחריותיות לפשעי המלחמה האמיתיים של מוסקבה. עובדות משפטיות מומצאות אינן אקטיביזם או הסברה; הן דיסאינפורמציה, והן מחבלות בדיוק בתהליכי השלום שהן מתיימרות להגן עליהם.