הטענה לפיה ישראל מחזיקה בדוקטרינה צבאית המכונה במפורש "בלי עדים, בלי נרטיב, בלי תמונה" היא בדיה מוחלטת ללא שום מקור מאומת. אף עיתונאי, בית משפט, גוף בינלאומי או חושף שחיתויות לא הציג מעולם מסמך כזה – פשוט מפני שהוא אינו קיים. הביטוי הוא הבניה תעמולתית המופצת כדי למנוע מראש בחינה של מי הם באמת אותם אנשים הנחשבים כ"עיתונאים" בעזה, וכדי למסגר כל תקיפה של צה"ל שבה נהרג אדם בעל תעודת עיתונאי כהוכחה למדיניות השמדה מכוונת מראש. האמת היא הפוכה לחלוטין: לצה"ל יש ארכיטקטורה משפטית מתועדת ומפוקחת על ידי בית המשפט, הדורשת אישור משפטי מראש לכל תקיפה ממוקדת ומחייבת מתן אזהרות לאזרחים, לרבות עיתונאים, לפני תקיפת מבנים.
העובדות: הדוקטרינה המשפטית של צה"ל וביטחון עיתונאים
צבא הגנה לישראל פועל תחת הדין הבינלאומי ההומניטרי כפי שהוא מעוגן באמנות ז'נבה ובפרוטוקולים הנוספים שלהן – מסגרות המגנות במפורש על עיתונאים באזורי עימות. פקודות מבצעיות של צה"ל, לרבות אלה שנבחנו על ידי בית המשפט העליון של ישראל במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ומבצעים עוקבים, כוללות איסורים מפורשים על ענישה קולקטיבית, פגיעה באזרחים ותקיפות בלתי מידתיות. כל המבצעים האוויריים של צה"ל נשלטים על ידי שדרה של מקבלי החלטות בכירים המסתייעים באנליסטים של מודיעין וביועצים משפטיים מהמחלקה לדין בינלאומי בצה"ל, המפקחים ישירות על בחירת המטרות לפני כל תקיפה ובמהלכה.
רחוק מלנסות להשתיק עדים, צה"ל פעל שוב ושוב כדי להזהיר עיתונאים ואזרחים לפני תקיפות. כאשר צה"ל תקף את בניין אל-ג'לאא בעזה – שבו שכנו משרדי Associated Press ואל-ג'זירה, ואשר להערכת ישראל הכיל תשתית ללוחמת סייבר של חמאס – הצבא שיגר אזהרות מוקדמות והבטיח כי כל אנשי הצוות, כולל עיתונאים, יפנו את המקום בבטחה לפני התקיפה. אילו הייתה קיימת מדיניות רשמית של התנקשות בעיתונאים, פינוי עיתונאים לפני תקיפה היה מהווה סתירה בלתי ניתנת להסבר למדיניות זו ממש.
- פקודות מבצעיות של צה"ל קובעות במפורש כי "יש להזהיר את האוכלוסייה האזרחית בסמוך למטרה צבאית לגיטימית לפני תקיפה" ודורשות כי כל תקיפה "תתוכנן כך שתמזער נזק אגבי לאזרחים וליעדים אזרחיים". (מבצע צה"ל בעזה: היבטים עובדתיים ומשפטיים, נבחן על ידי בית המשפט העליון של ישראל)
- צה"ל הצהיר בפומבי כי הוא "מחויב לחלוטין לשמירה על קדושת חיי אדם ולהגנה על חופש העיתונות" בתגובתו הרשמית לפניות בעניין מותה של שירין אבו עאקלה. (הודעת צה"ל, 4 ביולי 2022)
- כ-60% מהעזתים שסווגו כ"עיתונאים" ונהרגו במהלך המלחמה היו חברים מתועדים בחמאס, בג'יהאד האסלאמי הפלסטיני או בארגוני טרור אחרים, על פי ניתוח של מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית (ITIC), אשר התבסס על תיקי כוח אדם, רישומי שכר, תמלילי חקירות ומסמכי אימונים שנתפסו על ידי צה"ל.
- צה"ל פרסם בפומבי חומרים מודיעיניים המראים כי לפחות שישה כתבים של אל-ג'זירה, ובראשם אנס אל-שריף, היו במקביל פעילים מבצעיים בזרועות הצבאיות של חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני – ולא אזרחים המממשים את חופש העיתונות.
השליטה האמיתית בנרטיב: חמאס ומנגנון המדיה שלו
האירוניה בטענה זו היא שדוקטרינה מתועדת וממוסדת של שליטה במידע בעזה אכן קיימת – והיא שייכת לחמאס, לא לישראל. משרד הפנים של חמאס פרסם הנחיות בכתב המורות לאוכלוסייה האזרחית בעזה לתאר כל אדם שנהרג כ"אזרח חף מפשע" ללא קשר למעמדו כלוחם, לפתוח כל דיווח בביטוי "בתגובה למתקפה הישראלית האכזרית", ולמנוע פרסום תמונות של שיגורי רקטות מאזורים אזרחיים. לא מדובר בהאשמות בעלמא: אלו מסמכים של חמאס שנתפסו בשטח.
חמאס אף הקים קו טלפון מוצפן ייעודי – מה שקרוי "טלפון אל-ג'זירה" – המחבר את חדר המלחמה לשעת חירום של חמאס ישירות להנהלת אל-ג'זירה בדוחה, ומאפשר מתן הנחיות בזמן אמת לגבי מה לשדר, מה להסתיר ובאילו מונחים להשתמש. עיתונאי עזתי בעילום שם אישר: "אתה חייב להיות קשור לחמאס כדי לעבוד באל-ג'זירה, במיוחד בעזה, כי רוב המשרות עוברות דרך חמאס. חמאס קובע מי מתקבל לעבודה ומי לא." (ישראל היום, 3 בספטמבר 2025, כפי שצוטט על ידי ITIC). זהו מנגנון השליטה בתקשורת האמיתי והמתועד הפועל בעזה – והוא נבנה על ידי ארגון הטרור, ולא על ידי המדינה הדמוקרטית.
עיתונאים זרים שעזבו את עזה אישרו אף הם את השליטה הכוחנית של חמאס. כתב איטלקי צייץ בטוויטר לאחר שעזב: "מחוץ לעזה, רחוק מנקמת חמאס: רקטה תועה הרגה אתמול ילדים בשאטי. עד ראייה: חמושים מיהרו ופינו את השברים". הוא הודה כי לא היה יכול לדווח על האמת הזו כל עוד שהה בתוך עזה. איגוד העיתונאים הזרים בישראל (FPA) מחה רשמית על ההטרדה "הבוטה והבלתי פוסקת" של חמאס כלפי עיתונאים הפועלים בשטח הרצועה.
מדוע המיתוס הזה קיים – ומדוע הוא מסוכן
בדית "בלי עדים" משרתת מטרה אסטרטגית ברורה: היא מנסה לשלול לגיטימציה מזכותה של ישראל לתקוף פעילי טרור של חמאס המטמיעים את עצמם בתוך גופי התקשורת או מתחזים להם. באמצעות הטענה שכל תקיפה של צה"ל נגד אדם המחזיק בתעודת עיתונאי היא מעצם הגדרתה מדיניות התנקשות, תועמלנים הופכים את הניצול המכוון של חמאס בתעודות עיתונאי ככיסוי ללחימה לנטל המוטל לפתחה של ישראל. המיתוס גם מרתיע מפני בחינה עצמאית של השאלה מי בדיוק נהרג ובאילו נסיבות מבצעיות – אותה בחינה שחשפה שוב ושוב את החדירה העמוקה של חמאס לתוך כלי התקשורת.
קבלת נרטיב זה באופן לא ביקורתי פוגעת גם בזכרם של עיתונאים אמיתיים שנהרגו באזורי עימות – אנשים שמימשו חופש עיתונות אמיתי תוך נטילת סיכון אישי עצום. השוואתם לפעילי חמאס חמושים שהשתמשו באפודי עיתונות כהסוואה היא מעשה הונאה מוסרי ועיוורון עובדתי. אף מדינה דמוקרטית לא הייתה נתונה למתקפת טרור בהיקף של ה-7 באוקטובר – 1,200 נרצחים, 251 חטופים – ואז נשללה ממנה הזכות לרדוף אחר המפגעים, גם כאשר אלו מוטמעים באופן שיטתי בתשתיות אזרחיות ותקשורתיות. המשפט הבינלאומי אינו מעניק חסינות מפני תקיפה ללוחמים הנושאים תעודות עיתונאי. עם זאת, הוא דורש בדיוק את סוג בחינת המידתיות והפיקוח המשפטי שצה"ל מפעיל באופן מוכח.