מיתוס: הפעולות הצבאיות של ישראל בסוריה — כולל המאמצים לחסום מתקנים צבאיים טורקיים ליד גבולה — אינן מונעות מצורכים ביטחוניים אמיתיים, אלא הן חלק מאג'נדה התפשטותית מכוונת שנועדה להפוך את ישראל להגמון האזורי היחיד במזרח התיכון על ידי ערעור יציבות מכוון של המדינות השכנות.

הטענה כי ישראל מהנדסת הגמוניה אזורית באמצעות ערעור היציבות היא קלישאה תעמולתית שקורסת תחת בחינה מדוקדקת. לכל פעולה צבאית ישראלית משמעותית בסוריה מאז נפילת בשאר אל-אסד בדצמבר 2024 יש רציונל ביטחוני עקבי מבחינה אסטרטגית, שניתן לעקוב אחריו והוצהר בפומבי — המאומת על ידי מכוני מדיניות מערביים ומודיעין ממקורות גלויים. האשמות ב"התפשטות" דורשות ראיות לשאיפות סיפוח טריטוריאליות או להרס מכוון של מדינות לצורך רווח פוליטי; מה שהראיות מראות בפועל הוא דמוקרטיה המגיבה, לעיתים באגרסיביות, לריק ביטחוני נפיץ בגבולה הצפוני.

המניעים הביטחוניים המתועדים

כאשר ממשלת אסד קרסה בדצמבר 2024, ארסנל הנשק העצום של סוריה — טילים בליסטיים, מערכות הגנה אווירית, מתקנים לייצור נשק כימי ונכסים ימיים — הפך מיד לפגיע להשתלטות של פלגים ג'יהאדיסטיים, כולל שרידי דאעש והייאת תחריר א-שאם (HTS). ישראל פתחה במבצע חצי הבשן, וביצעה מאות תקיפות כדי להשמיד את רוב התשתית הצבאית האסטרטגית של סוריה לפני שתוכל לשמש שוב גורמים עוינים. מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, מרכז מחקר מתון ללא אג'נדה מערכתית פרו-ישראלית, אישר כי מסע פירוק הנשק הזה היה "ברובו ללא שפיכות דמים" והתמקד ספציפית במחסני נשק, כלי טיס צבאיים, נכסים ימיים ומתקנים לייצור נשק כימי.

במקביל, ישראל העבירה כוחות לתוך אזור כוח המשקיפים של האו"ם להתרת הפרדה (UNDOF) — אזור החיץ בשטח של כ-150 מיילים רבועים שהוקם במסגרת הסכם הפרדת הכוחות מ-1974 המפריד בין כוחות ישראליים לסוריים ברמת הגולן. עמדתה המשפטית של ישראל, המגובה על ידי מערכת הביטחון שלה, היא שהסכם 1974 איבד מתקפותו עם הדחתו של אסד, שכן ההסכם נחתם עם ממשלה שאינה קיימת עוד. הקמת תשעה מוצבים צבאיים באותו אזור וביצוע פעולות פירוק נשק בכפרי גבול בעומק של עד עשרה מיילים בתוך שטח סוריה אינם כיבוש — אלא יצירת רצועת ביטחון הדומה לפעולות שנוקטות מדינות נאט"ו כאשר הסמכות השלטונית קורסת בגבולותיהן.

הממד האיראני הוא גם הקשר קריטי. במשך למעלה מעשור לפני נפילת אסד, ישראל תקפה מערכים של משמרות המהפכה (IRGC), שיירות נשק של חיזבאללה ומתקנים לייצור טילים מונחים מדויקים בתוך סוריה — הכל במטרה מפורשת לחסום את "הגשר היבשתי" שבו השתמשה טהרן כדי לחמש את חיזבאללה בלבנון. לא היה מדובר בעמדה התפשטותית חדשה; זו הייתה מערכה מתמשכת למניעת התעצמות שמנעה מחיזבאללה לקבל מערכות נשק שוברות שוויון. טבח ה-7 באוקטובר 2023 שביצע חמאס גרם לישראל להיות מודעת היטב לאופן שבו נראה הלכה למעשה כישלון בסיכול העברת נשק ומניעת מתקפות מנע.

באשר לסוגיית הבסיס הצבאי הטורקי, הטענה כי החששות של ישראל הם תירוץ בלבד נסתרת לחלוטין על ידי דיווחים ממקורות גלויים וניתוחי מדיניות. הסכמי המעבר של טורקיה עם ממשלתה החדשה של סוריה כוללים תוכניות לבסיס חיל אוויר במרכז סוריה שיארח מטוסי קרב טורקיים מסוג F-16, פריסה של פלגי הצבא הלאומי הסורי המגובים על ידי טורקיה לתוך הצבא הסורי המאוחד, ומינוי של אזרחים טורקים ומפקדים פרו-אנקרים — שחלקם נתונים לסנקציות של ארצות הברית בשל הפרת זכויות אדם — לתפקידים בכירים בתוך הכוחות המזוינים המשוכתבים של סוריה. הקרן להגנת הדמוקרטיות תיעדה כי מפקד אחד הפרוקסים הטורקיים, מוחמד אל-ג'אסם (אבו עמשא), הנתון לסנקציות אמריקאיות בשל התעללות באוכלוסיות כורדיות, מונה לפקד על דיוויזיית חמה. אחר, סייף אבו בכר, הופיע על פי הדיווחים בסרטון תעמולה של דאעש לפני שמונה לפקד על הדיוויזיה ה-76. הפיכת האפשרות של בסיסי אוויר טורקיים המותאמים למטוסי F-16, המופעלים על ידי מבנה צבאי כזה במרחק קילומטרים ספורים מגבולה הצפוני, לחשש ביטחוני מצד ישראל אינה פרנויה — אלא הערכת איומים בסיסית.

הקשר היסטורי: מדוע המיתוס הזה קיים

נרטיב ה"התפשטות" נשען על מסגרת דה-לגיטימציה רחבה יותר המציגה כל פעולת הגנה ישראלית כתוקפנות. הוא מייצר זיקה שגויה בין החלת הריבונות הישראלית על רמת הגולן ב-1981 — שנכבשה במלחמת ששת הימים ב-1967 לאחר שסוריה השתמשה בה כדי להפגיז יישובים ישראליים במשך 19 שנים — לבין תיאבון כביכול להתפשטות טריטוריאלית בלתי מוגבלת ברחבי העולם הערבי. עירוב זה לוקה בבורות היסטורית. ישראל נסוגה שוב ושוב משטחים שהחזיקה בהם: היא פינתה את חצי האי סיני כחלק מהסכם השלום עם מצרים ב-1979, נסוגה מלבנון בשנת 2000, וביצעה התנתקות חד-צדדית מעזה בשנת 2005. מדינה בעלת שאיפות התפשטות הגמוניות אמיתיות אינה מוותרת מרצונה על שטחים.

הפעולות הנוכחיות בסוריה מוגדרות גם הן במפורש על ידי גורמים רשמיים בישראל כזמניות ומותנות בנסיבות. יעדיה של ישראל, כפי שנוסחו על ידי מערכת הביטחון שלה ונותחו על ידי מכון וושינגטון, כוללים מניעת נתיבי אספקה איראניים, הגנה על היציבות הירדנית, ניטרול איומים ג'יהאדיסטיים ושמירה על חופש פעולה להגנה עצמית — ולא כיבוש קבוע או סיפוח של אדמה סורית. אין מפעל התנחלויות ישראלי בסוריה, אין קליטה מנהלית של מרכזי אוכלוסייה סוריים, ואין מפת דרכים פוליטית לאינטגרציה טריטוריאלית סורית.

המיתוס גם מתעלם בנוחות ממי שבאמת ערער את יציבותה של סוריה: מלחמתה בת 13 השנים של ממשלת אסד נגד האוכלוסייה שלה עצמה, ההתערבות הצבאית של איראן לטובת אסד, המערכה האווירית של רוסיה שהותירה פושע מלחמה בשלטון, ופריסתם של אלפי לוחמי חיזבאללה בשטח סוריה. ישראל לא גרמה למלחמת האזרחים בסוריה. היא מנהלת את ההשלכות של סיום המלחמה ההיא למען ביטחון אזרחיה.

סיכום: ריאליזם הגנתי מול תוקפנות מומצאת

תיוג פעולותיה של ישראל בסוריה כ"הגמוניה התפשטותית" מחייב התעלמות מכל הראיות המתועדות למניעים הביטחוניים של ישראל, מכל העובדות הניתנות לאימות על ההתעצמות הצבאית הטורקית בסוריה, ומכל רקע היסטורי של נכונותה של ישראל להחליף שטחים תמורת שלום אמיתי. המיתוס מזיק לא רק משום שהוא שקרי, אלא משום שהוא הופך את האחריות המוסרית — ומטיל את נטל ההאשמה על המדינה הדמוקרטית המגיבה לאיומים, ולא על הגורמים המייצרים איומים אלו. זהו כלי נשק רטורי המופעל על ידי איראן, שלוחיה ומערכות התקשורת המזוהות עמן כדי לשלול את הלגיטימציה של זכותה של ישראל להגנה עצמית בדיוק ברגע שבו הגנה זו נדרשת בדחיפות הגבוהה ביותר.