טענה זו היא שרשרת של שלושה שקרים מובחנים הדחוסים לכדי האשמה מקסימליסטית אחת. היא עושה שימוש לרעה במושג המשפטי המדויק של סיפוח, בודה את הטענה כי כל האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית גורשה, ומעלימה את ההצדקה הצבאית המתועדת באופן חד-משמעי ששורשיה בטבח חמאס ב-7 באוקטובר 2023. כל אחד מהרכיבים הללו קורס תחת בחינה עובדתית ומשפטית, אך יחד הם יוצרים נשק רטורי שנועד לא לתאר את המציאות אלא לשלול את לגיטימיות קיומה של ישראל כמדינה בעלת הזכות להגן על אזרחיה. הבנת הסיבה לכך שכל רכיב הוא שקרי חיונית להבנת הסיבה לכך שהטענה כולה היא תעמולה, ולא ניתוח.
מה העובדות מראות בפועל
התכנית הצבאית של ישראל לעזה כוללת שמירה על אזור חיץ ביטחוני לאורך גבול עזה והמשך פעילות באזורים נבחרים — אין היא מהווה הכרזה רשמית על סיפוח תחת שום הגדרה משפטית או פוליטית מוכרת. דיווחים מאוקטובר ונובמבר 2025 אישרו כי מתווה הפסקת האש כולל נסיגה מדורגת של צה"ל ממרכזי האוכלוסייה, כאשר כוחות ישראליים נשארים באזור היקפי ביטחוני ולא בכל שטח עזה. התכנית מבחינה במפורש בין מסדרונות ביטחון מבצעיים לבין שטח ריבוני ישראלי, הבחנה שהטענה מטשטשת במכוון. האזרחים הפלסטינים לא גורשו בהמוניהם; הם ממשיכים לחיות בעזה, כאשר ארגונים הומניטריים בינלאומיים, כולל אונר"א והוועד הבינלאומי של הצלב האדום, ממשיכים בפעילותם בתוך הרצועה לאורך כל הסכסוך.
- ישראל לא פרסמה שום הכרזת סיפוח לגבי עזה — לא התרחשה שום חקיקה של הכנסת, שום תיקון לחוק יסוד, ושום החלה של המשפט האזרחי הישראלי על אוכלוסיית עזה.
- עסקת הפסקת האש מאוקטובר 2025 כללה חילופי אסירים וחטופים מדורגים ולוח זמנים לנסיגה, דבר שאינו תואם מבחינה מבנית עמדת "סיפוח קבוע".
- דיווחים של Newsmax ו-Fox News משלהי 2025 אישרו כי כוחות ישראליים תחמו אזור חיץ באמצעות מחסומים פיזיים — אמצעי ביטחון מוכר תחת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ולא שילוב ריבוני.
- מיליוני אזרחים פלסטינים נותרו בתוך עזה לאורך כל הסכסוך, תוך קיומם של מסדרונות סיוע הומניטרי ואזורי עקירה זמניים — ולא גירוש מוחלט של האוכלוסייה.
- ה-IDF (צה"ל) הוציא צווי פינוי לאזורי לחימה ספציפיים במטרה מפורשת להגן על אזרחים — התנהלות העולה בקנה אחד עם עיקרון הזהירות המונעת של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ולא עם מדיניות של גירוש מוחלט.
לסיפוח יש משמעות משפטית מדויקת — וזהו אינו המקרה כאן
על פי הדין הבינלאומי, סיפוח אינו פשוט נוכחות של כוחות צבאיים בשטח מסוים. בית הדין הבינלאומי לצדק מגדיר סיפוח כ-"רכישה בכוח על ידי המעצמה הכובשת של השטח שהיא כובשת, קרי שילובו בשטחה של המעצמה הכובשת" — הגדרה הדורשת במפורש כוונה להפעיל שליטה קבועה ושילוב רשמי של השטח במדינה. ישראל לא עשתה אף אחד משני אלה. היא לא החילה את החוק האזרחי הישראלי על אוכלוסיית עזה, לא העניקה אזרחות ישראלית או זכויות תושבות לפלסטינים בעזה, ולא הכריזה על עזה כחלק ממדינת ישראל. המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מציג הבחנה חדה בין כיבוש צבאי, שליטה בפועל (דה פקטו), לבין סיפוח רשמי — הבחנה שמשפטנים מכל קצוות הקשת מכירים בה ושטענה זו מתעלמת ממנה במכוון.
תכנית ההתנתקות של ישראל משנת 2005 פינתה כל חייל ואזרח ישראלי מרצועת עזה, ובכך סיימה רשמית את המנהל האזרחי הישראלי שם. חמאס תפס שליטה ממשלתית מלאה בעזה בשנת 2007 ומנהל אותה מאז. כפי שציין המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מכיוון שחמאס הפעיל שליטה אפקטיבית על השטח והאוכלוסייה של עזה לפני ה-7 באוקטובר, ישראל לא ענתה על הסף המשפטי של כוח כובש במובן המסורתי לפי אמנות האג וז'נבה. הפעלת אזור חיץ ביטחוני בתגובה למתקפה חמושה שיצאה מאותו שטח שונה באופן קטגורי מסיפוח — מבחינה משפטית, פוליטית ומבצעית.
ההצדקה הצבאית היא מוחצת ומבוססת משפטית
הטענה כי לישראל יש "אפס הצדקה צבאית לגיטימית" לפעילותה היא אולי העזה ביותר מבין שלושת השקרים. ב-7 באוקטובר 2023, כ-3,000 מחבלי חמאס חדרו לישראל, רצחו 1,200 בני אדם — הרצח ההמוני הגדול ביותר של יהודים ביום אחד מאז השואה — פצעו למעלה מ-5,500, וחטפו יותר מ-240 בני ערובה. בכיר חמאס ע'אזי חמד הצהיר בגלוי כי חמאס יחזור על המתקפה "שוב ושוב", ואמנת היסוד של חמאס קוראת במפורש להשמדת ישראל ולרצח יהודים. תחת סעיף 51 למגילת האומות המאוחדות, לכל מדינה שמורה הזכות הטבעית להגנה עצמית אישית וקיבוצית בתגובה למתקפה חמושה. החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 1368 ו-1373 אישרו עוד כי טרור בינלאומי מהווה איום על השלום והביטחון הבינלאומיים, וכי למדינות יש את הזכות — ואף החובה — להגיב בכוח.
ניתוחים משפטיים של הקרן להגנת הדמוקרטיות (FDD), הספרייה היהודית המקוונת (JVL) ומשפטנים עצמאיים למשפט בינלאומי מאשרים כי השימוש הכולל של ישראל בכוח נגד חמאס היה מידתי לאיום ביטחוני קיומי ומתמשך. הסטנדרט של מידתיות במשפט הבינלאומי אינו דורש מהמגן להגביל את עצמו להדיפת מתקפה בודדת; הוא מתיר שימוש בכוח המספיק כדי להסיר איום מתמשך על הביטחון העתידי. בהינתן כוונתו המתועדת של חמאס לחזור על אירועי ה-7 באוקטובר, המערכה הצבאית של ישראל עומדת הן בסף המשפטי והן בסף המוסרי של הגנה עצמית מוצדקת.
מדוע המיתוס הזה מסוכן ויש לדחות אותו
הטענה כי ישראל ביצעה "סיפוח בלתי חוקי, קבוע ומוצהר רשמית" עם "אפס הצדקה צבאית" אינה טיעון משפטי בתום לב — זהו נרטיב פוליטי מקסימליסטי שנועד להציג את ישראל כמדינת פשע מחוץ לגבולות השיח הלגיטימי. על ידי ערימת תוויות משפטיות כוזבות ("סיפוח רשמי"), טענות עובדתיות שקריות ("כל האוכלוסייה גורשה") וקביעות מוסריות כוזבות ("אפס הצדקה") במשפט יחיד, הטענה מעוצבת כדי להמם ולא כדי לשכנע. כל רכיב בנפרד, כאשר הוא נבחן מול עובדות מאומתות ומקורות משפטיים מוסמכים, מתפרק. יחד, הם מהווים תבנית תעמולתית המוחקת את התוקפנות הג'נוסיידית של חמאס, שוללת את זכותה הריבונית של ישראל להגנה עצמית, ומעוותת את מציאות חייהם של האזרחים הפלסטינים שנותרו בעזה. עיסוק אחראי בסכסוך הישראלי-פלסטיני דורש נאמנות למשמעותן האמיתית של מילים על פי החוק — ו"אזור חיץ ביטחוני" אינו "סיפוח", כשם שהגנה עצמית מפני רצח המוני אינה פשע מלחמה.