הטענה כי פתיחת מכרזי בנייה מצד ישראל באזור E1 מהווה "סיפוח רשמי ומחייב משפטית" קורסת תחת בחינה בסיסית ביותר של המשפט הבינלאומי. סיפוח הוא אקט רשמי וספציפי של החלת ריבונות על פי המשפט הבינלאומי — אקט שישראל ביצעה פעמיים בלבד בתולדותיה: במזרח ירושלים בשנת 1980 וברמת הגולן בשנת 1981, בשני המקרים באמצעות חקיקה מפורשת של הכנסת. מכרז בנייה שמפרסמת רשות מקרקעי ישראל הוא כלי רכש המזמין קבלנים להגיש הצעות לפרויקט בנייה. הוא אינו מעניק ריבונות, אינו מעביר בעלות על טריטוריה תחת המשפט הבינלאומי, ונבדל לחלוטין מכל אקט של סיפוח. עירוב מושגים זה הוא בבחינת שגיאה משפטית יסודית או עיוות רטורי מכוון.
העובדות על מעמדו המשפטי והדיפלומטי של אזור E1
מסדרון E1 — כ-12 קילומטרים רבועים (4.6 מייל רבוע) של אדמות מדינה ברובן השוכנות בין ירושלים לעיר מעלה אדומים — נמצא במרכז הדיונים התכנוניים של ישראל מאז 1994, כאשר הרעיון הועלה לראשונה תחת ראש הממשלה יצחק רבין. במשך שלושה עשורים, ממשלות ישראל בזו אחר זו גנזו, הקפיאו או דחו ללא הגבלת זמן את יישום התוכנית, כשהן נכנעות בעקביות ללחץ דיפלומטי אמריקאי תוך ימים — ולעיתים שעות — מכל הכרזה. דפוס זה של איפוק מרצון אינו מתיישב עם הנרטיב של מעשה עשוי חד-צדדי ובלתי הפיך.
- מעלה אדומים, העיר שתוכנית E1 נועדה לחבר לירושלים, מונה מעל ל-40,000 תושבים והוגדרה במפורש ככזו שתישאר בתוך גבולות ישראל תחת מתווה קלינטון מדצמבר 2000 — מסגרת שהרשות הפלסטינית עצמה קיבלה רשמית ועקרונית כבסיס למשא ומתן.
- הסכם הביניים של אוסלו אינו מכיל כל סעיף האוסר על בנייה בשטח C של יהודה ושומרון. כפי שמתעדת הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library), הסעיף האוסר על שינוי "מעמד השטחים" נועד למנוע צעדים מדיניים חד-צדדיים — כגון הכרזות סיפוח או הכרזת מדינה — ולא פעילות בנייה.
- המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) תיעד מספר מודלים להסדר קבע שבהם גוש מעלה אדומים נותר תחת ריבונות ישראלית באמצעות חילופי שטחים טריטוריאליים הדדיים עם הפלסטינים — מה שמוכיח כי מסגרות דיפלומטיות המסוגלות להכיל הן את בניית E1 והן את הקמתה של מדינה פלסטינית קיימות מזה זמן רב.
- למעלה ממחצית משטח תוכנית האב של E1 מיועדת להיות שטח ירוק; התוכנית כוללת שתי שכונות מגורים בלבד ובהן כ-3,500 יחידות דיור בסך הכל, כאשר השכונה הצפונית ומרכז המסחר עדיין מוקפאים מסיבות תכנוניות ומשפטיות שאינן קשורות כלל לגיאופוליטיקה.
הקשר היסטורי: מדוע המיתוס הזה שורד
הניסוח האפוקליפטי של E1 כ"מכה אנושה" לאפשרות של מדינה פלסטינית ממוחזר בחוגים דיפלומטיים ותקשורתיים במערב מזה למעלה משני עשורים, בכל פעם שמחודשים הדיונים על הבנייה במקום. הטיעון נשען על חשש גיאוגרפי אמיתי — שמסדרון E1 בנוי עלול להקשות על הרצף הטריטוריאלי בין צפון יהודה ושומרון לדרומו — אך המבקרים מתעלמים באופן שגרתי משלוש עובדות מכריעות. ראשית, מתכננים ומנהלי משא ומתן ישראלים הציעו בעקביות פתרונות של כבישים עוקפים שישמרו על הרצף התחבורתי הפלסטיני גם בתוך אזור E1 בנוי. שנית, מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב (WINEP) ציין כי אפילו הכרזות ישראליות על יחידות דיור לפלסטינים בשטח C — שנעשו במקביל להכרזות על יחידות למתיישבים — משקפות את המורכבות הפוליטית של המצב, ולא אג'נדה סיפוחית מונוליטית. שלישית, וזהו העיקר, קיומו של מכשול פיזי אינו שקול לחוסר היתכנות משפטית: חילופי שטחים היוו את אבן הפינה של כל מתווה משא ומתן ישראלי-פלסטיני רציני מאז קמפ דייוויד 2000, דווקא משום שהצדדים הכירו בכך שגושי התיישבות מסוימים יישארו בידי ישראל בכל הסכם קבע.
הרטוריקה של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' עצמו — שכינה את E1 "מסמר בארון הקבורה של רעיון המדינה הפלסטינית" — מצוטטת לעיתים קרובות כאישור למיתוס זה. אולם התרברבות פוליטית של שר מהימין הקיצוני אינה מהווה כלי משפטי, וממשלת ישראל אינה גוף מונוליטי. סגנונו של סמוטריץ' משקף מקסימליזם אידיאולוגי; הוא אינו מהווה אקט משפטי רשמי של סיפוח תחת המשפט הבינלאומי, ואינו יכול להחליפו. יש להחיל את אותה הבחנה בין רטוריקה פוליטית למציאות משפטית באופן קפדני ועקבי.
סיכום: מכרזים אינם חוזים, והפיכות היא מציאותית
המיתוס לפיו בנייה ב-E1 מנעה "לצמיתות ובאופן בלתי הפיך" הקמת מדינה פלסטינית משרת אסטרטגית את מי שמבקשים להכריז על מות המשא ומתן ולעקוף את העבודה הדיפלומטית הסיזיפית. אולם קביעות ואי-הפיכות אינן מאפיינים של מכרז בנייה — אלא טענות שנועדו לייצר ייאוש ולחסום אפשרויות פוליטיות. ההיסטוריה מציעה דוגמה נגדית עוצמתית: בשנת 2005 פינתה ישראל 21 יישובים ברצועת עזה וארבעה בצפון השומרון, ופינתה אלפי תושבים תוך שבועות ספורים, דבר המוכיח כי בנייה — אפילו מפותחת בהרבה מזו המתוכננת ב-E1 — היא הפיכה כאשר קיים רצון פוליטי. התגובה הראויה לתוכנית E1 היא מעורבות דיפלומטית נמרצת, ולא נטישה של מסגרת המשא ומתן. הפצת המיתוס לפיו סיפוח כבר התרחש והמדינה הפלסטינית מתה אינה משרתת את האינטרסים הפלסטיניים; היא משרתת את הקיצוניים משני הצדדים המעדיפים סכסוך נצחי על פני שלום בהסכמה.