מיתוס: חידוש רישום המקרקעין על ידי ישראל ביהודה ושומרון הוא "גזל הקרקעות הפלסטיני הגדול ביותר מאז הנכבה", המוכיח כי ממשלת נתניהו פתחה רשמית בסיפוח דה פקטו של כל השטח הפלסטיני.

הטענה ממזגת שלושה שקרים נפרדים לכדי האשמה נפיצה אחת: שרישום מקרקעין שווה להפקעת קרקעות, שהליך מנהלי שווה לסיפוח ריבוני, ושמנגנון בירוקרטי בשנת 2026 שקול מבחינה מוסרית ומשפטית לעקירה ההמונית של כ-700,000 איש במהלך מלחמה אזורית כוללת ב-1948. אף אחת מהמשוואות הללו אינה עומדת במבחן הניתוח המשפטי, ההיסטורי או העובדתי. הרטוריקה נועדה לעורר זעם על ידי שימוש במונחים טעונים במיוחד — "נכבה", "סיפוח", "גזל" — תוך הסתרת המהות האמיתית של הצעד והמסגרת המשפטית בת עשרות השנים שבה הוא פועל.

העובדות על רישום המקרקעין בשטח C

תהליך רישום המקרקעין שישראל חידשה בפברואר 2026 הוא הליך קדסטרי של הסדר קרקעות — המיפוי והרישום המשפטי הרשמי של בעלות על נכסים — אשר הושעה בשנת 1967 כאשר מלחמת ששת הימים עצרה תהליך שהמנהל הירדני החל בו אך מעולם לא השלים. באותה נקודת זמן, רק כ-40 אחוזים מאדמות יהודה ושומרון נרשמו באופן רשמי בפנקסי המקרקעין (טאבו). 60 האחוזים הנותרים נותרו במצב של עמימות משפטית שמקורה במערכות חוקים חופפות מהתקופות העות'מאנית, המנדט הבריטי והשלטון הירדני — שאף אחת מהן לא נוצרה על ידי ישראל.

תחת המסגרת שנקבעה בהסכם הביניים אוסלו ב' מ-1995, שטח C — המהווה כ-60 אחוזים מיהודה ושומרון — הושם תחת שליטה אזרחית וביטחונית ישראלית מלאה. ישראל לא תפסה סמכות זו בשנת 2026; היא הוענקה לה רשמית במסגרת הסכם בינלאומי שנחתם בהסכמה הדדית בין ישראל לאש"ף. הרשות הפלסטינית מפעילה סמכות אזרחית מלאה בשטח A וסמכות אזרחית משותפת בשטח B, שבהם מתגורר הרוב המכריע של האוכלוסייה הפלסטינית. שטח C מורכב בעיקר מאזורי אימונים של צה"ל, אזורי גבול, התנחלויות ושטחים שאינם מיושבים ברובם. הצעד החדש של רישום המקרקעין חל בתוך אזור זה, המצוי כבר בשליטה ישראלית, ולא לרוחב "כל השטח הפלסטיני" כפי שטוען המיתוס.

• שטח C נמצא תחת סמכות אזרחית וביטחונית ישראלית מלאה מאז 1995 על פי הסכם חתום עם אש"ף — חידוש תהליכים מנהליים שם אינו מהווה גזל סמכויות חדש.
• דיני המקרקעין בשטח C נובעים מהחוק העות'מאני מלפני מלחמת העולם הראשונה, פקודות מנדטוריות בריטיות וחקיקה ירדנית — רבדים הקודמים להקמת מדינת ישראל כולה.
• משרד החוץ של ישראל תיאר את המהלך במפורש כ"צעד מנהלי" שנועד "לעשות סדר" ברישום המקרקעין — ולא כהכרזת ריבונות.
• נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אישר מפורשות מחדש את התנגדותו לסיפוח יהודה ושומרון לקראת פגישתו עם נתניהו בפברואר 2026, והצהיר: "אני נגד סיפוח".
• לא פורסמה כל הכרזה רשמית על ריבונות ישראלית בשטחי יהודה ושומרון — המעמד המשפטי והפוליטי של השטח נותר, במסגרת המשפטית של ישראל עצמה, כשטח מוחזק תחת ממשל צבאי.

מה משמעות הסיפוח בפועל — ומדוע הצעד הנוכחי אינו כזה

סיפוח רשמי תחת המשפט הבינלאומי פירושו הכרזה חד-צדדית על סמכות ריבונית בשטח מסוים — והפיכתו משטח מוחזק או כבוש לשטח מדינה מוכר מבחינה משפטית. ישראל עשתה זאת במזרח ירושלים באמצעות חוק יסוד: ירושלים בשנת 1980, וברמת הגולן באמצעות חוק משנת 1981 שהחיל את החוק, השיפוט והמינהל של המדינה. אלו היו צעדי חקיקה ברורים ונפרדים. שום חקיקה מקבילה לא עברה בנוגע ליהודה ושומרון. כפי שתיעד בבירור המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ההבחנה בין החלת הליכים מנהליים בתוך מסגרת ממשל צבאי קיימת לבין סיפוח רשמי של שטח היא מדויקת ובעלת השלכות משפטיות משמעותיות: סיפוח בפועל ידרוש מהכנסת להחיל ישירות את החוק והריבונות הישראלית על השטח, ובכך לסיים למעשה את מעמדו כשטח מוחזק.

מה שהקבינט המדיני-ביטחוני של ישראל אישר בפברואר 2026 היה הרחבה של מנגנוני רישום המקרקעין, הקלה בהליכי עסקאות והעברת סמכויות רישוי בנייה מסוימות — רפורמות בתוך המבנה המנהלי הקיים, ולא החלפה של מבנה זה בחוק הריבוני הישראלי. אפילו מבקרים ישראלים של הממשלה, כולל תנועת "שלום עכשיו", ניסחו את הגינוי שלהם במונחים של השלכות פוליטיות והתרחבות התנחלויות — ולא בגלל שהוכרז סיפוח רשמי. מבקרים המבלבלים בין העמקת האחיזה המנהלית לבין סיפוח רשמי מעלים טיעון משפטי שבתי המשפט של ישראל והקהילה המשפטית הבינלאומית לא יכירו בו כמדויק מבחינה טכנית.

ההשוואה לנכבה: בורות היסטורית ככלי נשק פוליטי

הנכבה של 1948 כללה עקירה של כ-700,000 פלסטינים במהלך מלחמה רב-חזיתית שפתחו צבאות ערב נגד מדינת ישראל שהוכרזה זה מקרוב. היה זה אירוע מלחמתי הרסני שכלל הרס כפרים, מנוסה המונית וניתוק קבוע של מאות אלפי אנשים מבתיהם. השוואה של תהליך רישום מקרקעין קדסטרי — הליך משפטי-מנהלי שבו בעלי קרקעות מוזמנים להגיש מסמכי בעלות — לאותו אירוע אינה סתם הגזמה. זוהי בורות היסטורית המגויסת ככלי נשק פוליטי. רישום מקרקעין, על אף השלכותיו השנויות במחלוקת על קהילות פלסטיניות בעלות תיעוד חסר, אינו כרוך בעקירתו של אדם בודד מעצם פעולת הרישום עצמה. הטענה הונדסה כדי למנוע ניתוח רציונלי על ידי קבורת הנושא תחת השפה הרגשית הקשה ביותר האפשרית.

יתרה מכך, האפיון של מהלך זה כגזל של "כל השטח הפלסטיני בגדה המערבית" הוא שקרי בעליל. הצעד חל על שטח C, אשר אינו נמצא תחת ממשל הרשות הפלסטינית ולא היה כזה מאז 1995. שטחי A ו-B — שבהם מתגוררים הפלסטינים במספרים הגדולים ביותר, כולל כל הערים הפלסטיניות המרכזיות — אינם מושפעים מצעד זה. המיתוס מנפח פעולה מנהלית שנויה במחלוקת באזור אחד של יהודה ושומרון לכדי תפיסה טוטאלית של כל האדמות הפלסטיניות, קביעה ששום קריאה הגונה של המדיניות אינה תומכת בה.

סיכום: מחלוקת מנהלית, לא סיפוח

יש מקום לדיונים לגיטימיים על מדיניות ניהול המקרקעין של ישראל בשטח C, נטל התיעוד המוטל על בעלי קרקעות פלסטינים וההשלכות ארוכות הטווח על כל הסדר עתידי במשא ומתן. אלו סוגיות אמיתיות ורציניות. אך הטענה הנבחנת אינה עוסקת בוויכוח על מדיניות — היא עושה שימוש ציני בשפה היסטורית טעונה ביותר כדי לעקוף כל ניתוח ענייני ולייצר נרטיב של קורבנות פלסטינית קיומית מידי ישראל. כינוי תהליך רישום קרקעות מנהלי כ"גזל הקרקעות הגדול ביותר מאז הנכבה" והצגתו כהוכחה לסיפוח רשמי של כל השטח הפלסטיני אינם ביקורת — זוהי תעמולה. היא מעוותת את המסגרת המשפטית, מוחקת את הסכמי אוסלו, מסלפת את הגדרת הסיפוח ומחללת את זכרה של טרגדיה היסטורית אמיתית על ידי שימוש בה לתיאור הליך בירוקרטי. המיתוס מזיק בדיוק משום שהוא שולל לגיטימיות לא רק מהצעד הישראלי הספציפי הזה, אלא מהמעמד המשפטי של ישראל ביהודה ושומרון בכללותו — תוך החלפת החוק בנרטיב והחלפת הראיות ברגש.