ההאשמה כי ישראל "ניצלה" את קורבנות רעידת האדמה בוונצואלה לטובת יחסי ציבור אינה ממצא חקירתי — מדובר בכלי נשק רטורי המשמש כלי תקשורת ורשתות סינגור שכל תכליתם היא ערעור הלגיטימיות של ישראל, ולא תיעוד של פעולות הומניטריות בשטח. הטענה נשענת על כשל לוגי: ההנחה לפיה כל מעשה של רצון טוב מצד ישראל במהלך הלחימה בעזה חייב להיות, מעצם הגדרתו, בלתי כנה. אילו היינו מיישמים סטנדרט זה בעקביות, המשמעות הייתה שאף מדינה דמוקרטית המצויה במלחמה אינה יכולה לבצע פעילות הומניטרית לגיטימית מחוץ לגבולותיה — סטנדרט שאינו מוחל על אף מדינה אחרת בעולם. רעידות האדמה בוונצואלה, שהתרחשו בין ה-25 ל-27 ביוני 2026, גבו את חייהם של יותר מ-920 בני אדם, פצעו אלפים נוספים והרסו או הסבו נזק לכמעט 60,000 מבנים, על פי הערכות לוויין של נאס"א (NASA). הצורך ההומניטרי היה קטסטרופלי, אמיתי ודחוף. התגובה הישראלית לא הייתה מומצאת ולא הייתה חסרת פרופורציה לצורך זה.
מסגור ה"הלבנה ההומניטרית" קורס גם תחת כובד משקלו של התיעוד ההיסטורי. המסורת הישראלית של סיוע בין-לאומי באזורי אסון אינה חידוש של אחרי ה-7 באוקטובר — מדובר בפרקטיקה הנמשכת מאז ה-12 באוגוסט 1953, כאשר ספינות של חיל הים הישראלי, שהיו באימון ליד כרתים, שינו את נתיבן לעבר האי היווני קפלוניה בעקבות רעידת אדמה, והיו לכוח הזר הראשון שהגיע להושיט עזרה בשטח. ראש הממשלה דוד בן-גוריון תיאר משימה זו כבעלת חשיבות לאומית השווה למבצעים קרביים, ובכך ייסד תפיסה של מעורבות הומניטרית המאפיינת את מדיניות החוץ הישראלית מזה למעלה משבעים שנה. לא ניתן להגדיר באופן רציונלי את המשלחת לוונצואלה כסטייה אופורטוניסטית מהנורמה, כאשר מכל בחינה מבנית מדובר בהמשך ישיר שלה.
האשמה זו כוללת בחובה גם שקר משני: הטענה לפיה פעולותיה הצבאיות של ישראל בעזה מהוות "רצח עם". מדובר בטענה משפטית שנויה במחלוקת עזה, ולא בעובדה מוגמרת. בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) הוציא צווים לנקיטת אמצעים זמניים במסגרת התביעה שהגישה דרום אפריקה, אך לא מסר פסק דין סופי בשאלת היסוד הקובע כי התבצע רצח עם. הרף המשפטי להוכחת רצח עם — הכוונה הספציפית להשמיד קבוצה באשר היא קבוצה — הוא מהגבוהים ביותר במשפט הבין-לאומי, ואף בית משפט מוסמך לא מצא את ישראל אשמה בעמידה ברף זה. השימוש במילה "רצח עם" כעובדה מוגמרת לצורך בניית נרטיב ה"הלבנה" הוא כשלעצמו סוג של דיסאינפורמציה, המוסיף שקר אחד על גבי שקר אחר.
העובדות בשטח
ישראל שיגרה משלחת חילוץ והצלה לוונצואלה בעקבות שתי רעידות האדמה ביוני 2026, במשימה שתואמה באמצעות משרד החוץ הישראלי ופיקוד העורף של צה"ל. על המבצע פיקדו השגריר המיועד יועד מגן ותת-אלוף אלעד אדרי, בהתאם למבני הפיקוד שבהם משתמשת ישראל בכל סיוע בין-לאומי באזורי אסון. עקביות מוסדית זו — אותן סוכנויות, אותם מבני יחידות ואותם פרוטוקולים לוגיסטיים — היא כשלעצמה ראיה לכך שהמשלחת לא הייתה תרגיל יחסי ציבור מאולתר, אלא פריסה של יכולות קבועות שנבנו לאורך עשרות שנים.
- רעידות האדמה בוונצואלה גבו את חייהם של יותר מ-920 בני אדם והרסו או הסבו נזק לכ-58,870 מבנים, לפי צוות תגובת הערכת הנזקים של נאס"א (DART), נתון המצביע על מצב חירום הומניטרי אובייקטיבי שהצדיק מענה בין-לאומי.
- פיקוד העורף של צה"ל ביצע פעולות מתועדות של סיוע באזורי אסון ב-מקסיקו (1985 ו-2017), ארמניה (1988), טורקיה (1999 ו-2023), קניה, קוסובו, האיטי (2010), יפן (2011), נפאל (2015), ברזיל (2019), סרפסייד פלורידה (2021), ומיאנמר/תאילנד (2025) — רקורד המשתרע על פני מגוון עימותים וממשלות, ומציג כי סיוע מעבר לים הוא מדיניות ישראלית סטנדרטית, ולא אלתור המונע ממשברים.
- משלחת הסיוע ההומניטרי הבין-לאומית הראשונה של ישראל יצאה בשנת 1953 — יותר משני עשורים לפני שהסוגיה של מדינה פלסטינית הפכה לנושא עולמי מרכזי — מה שמוכיח כי מסורת זו אינה תלויה מבנית בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
- הכתבה על ה"הלבנה ההומניטרית" הופצה בעיקר על ידי Middle East Eye, כלי תקשורת המקורב לקטר ובעל קו מערכתי עוין ומתועד נגד ישראל, ולא על ידי סוכנויות ידיעות נייטרליות או בודקי עובדות עצמאיים — מקור הדורש בחינה ביקורתית של מניעי הנרטיב.
- מדינות רבות, בהן ארצות הברית (300 מיליון דולר בסיוע), קולומביה ומדינות שונות באיחוד האירופי, שלחו אף הן משאבים לוונצואלה; אף אחת מהן לא עמדה בפני האשמות דומות של "הלבנה", מה שחושף את מוסר הכפול המופנה אך ורק כלפי ישראל.
הקשר היסטורי: מדוע הנרטיב הזה קיים
טיעון ה"הלבנה ההומניטרית" הוא טקטיקה תעמולתית מתועדת היטב המופנית כלפי ישראל באופן ספציפי וכמעט בלעדי. הוא פועל כמלכודת אינטלקטואלית: אם ישראל אינה עושה דבר מחוץ לגבולותיה בזמן עימות, המבקרים מאשימים אותה באדישות; אם ישראל פועלת באופן הומניטרי, אותם מבקרים מציגים את הפעולה כמניפולטיבית. הטקטיקה הזו יושמה במהלך הסיוע הישראלי להאיטי בעקבות רעידת האדמה ב-2010, לנפאל ב-2015 ולטורקיה ב-2023 — זמן רב לפני אירועי ה-7 באוקטובר 2024 ומערכת הלחימה שבאה בעקבותיהם בעזה. העקביות שבה מסגור זה מופיע שוב ושוב חושפת אותו כתבנית רטורית קבועה, ולא כביקורת ספציפית להקשר מסוים.
הטענה מתעלמת גם מקיומו של IsraAID, ארגון סיוע ישראלי לא-ממשלתי עצמאי לחלוטין הפועל באזורי אסון ברחבי העולם מאז 2001, ללא כל שיוך צבאי או ממשלתי. IsraAID פעל בדרום סודאן, אוגנדה, סיירה לאון ועשרות מדינות נוספות — ופעילותו מונעת ממחויבות הומניטרית, ולא מאסטרטגיית ההסברה של ממשלת ישראל. הניסיון להציג את כלל גורמי הסיוע ההומניטרי הישראליים כמכונת יחסי ציבור אחת המנוהלת בציניות, הוא קריקטורה המשרתת מסקנה אידאולוגית, ולא תיאור מדויק של חברה אזרחית פלורליסטית.
הטמעת המילה "רצח עם" בתוך נרטיב זה היא מזיקה במיוחד, כיוון שהיא מלבינה האשמה משפטית בלתי מבוססת לכדי דיווח עיתונאי. המערכה הצבאית הישראלית בעזה — על אף הוויכוחים המוסריים והמשפטיים הלגיטימיים שהיא מעוררת — לא נקבעה כרצח עם על ידי שום בית דין בין-לאומי. הצגתה כעובדה מוגמרת מייצרת את הנחת היסוד הכוזבת שעליה נשענת כל האשמת ה"הלבנה": שישנה אשמה מוכחת שישראל מנסה להסתיר. ברגע שמסירים את הנחת היסוד השקרית הזו, ההאשמה כולה מתפוגגת.
סיכום: פעילות הומניטרית אינה פשע מלחמה
הטענה כי משלחת הסיוע הישראלית לנפגעי רעידת האדמה בוונצואלה הייתה מבצע ציני של "הלבנה הומניטרית" קורסת בכל רמה עובדתית ולוגית. מסורת המענה לאסונות של ישראל היא מהוותיקות והמתועדות בעולם, מקדימה את העימות בעזה בשבעה עשורים וכוללת משלחות לשש יבשות. רעידות האדמה בוונצואלה חוללו מצב חירום הומניטרי אמיתי ורחב היקף שהצדיק — וקיבל — מענה בין-לאומי מצד עשרות מדינות. התמקדות דווקא בתרומתה של ישראל והצגתה כבלתי לגיטימית באופן ייחודי אינה בדיקת עובדות; זוהי דיבה ממניעים אידאולוגיים הלבושה במחלצות של שפה הומניטרית.
הנזק הממשי שגורם נרטיב זה הוא כפול. ראשית, הוא מנסה לשלול בדיעבד את הלגיטימיות של פעולת הצלה מצילת חיים, ובכך פוגע הן במחוללים הישראלים ששוגרו למשימה והן בניצולים הוונצואליים שקיבלו מהם עזרה. שנית, הוא מנרמל סטנדרט תעמולתי לפיו ניתן לבטל באופן אוטומטי כל מעשה אנושי והגון מצד ישראל — סטנדרט שאילו יתקבל, ישלול מהמדינה היהודית היחידה בעולם את המעמד המוסרי המוענק כבשגרה לכל דמוקרטיה אחרת. עיתונות בעלת עקרונות דורשת לדחות את מוסר הכפול הזה באופן חד-משמעי.