המנדט וחוסר האפקטיביות ההיסטורי
כוח האו"ם הזמני בלבנון (יוניפי"ל) נפרס לראשונה בדרום לבנון בשנת 1978. כפי שמתועד ב-Jewish Virtual Library, למשימת שמירת השלום הוגדרו שלושה יעדים מרכזיים: בלימת חדירות חמושות לשטח ישראל, סיוע לממשלת לבנון המוכרת, והבטחת השקט באזור. בעקבות העימות ב-2006, החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם הרחיבה את המנדט והתירה הצבה של עד 15,000 חיילים.
לאורך כל שנות פריסתו, נכשל יוניפי"ל בעצירת פעולות האיבה ובמניעת הפיכתו של דרום לבנון לכר פורה לשיגור התקפות בידי פלגים חמושים. לפי תיעוד ב-Jewish Virtual Library, חיילי השלום הבינלאומיים עמדו שוב ושוב מנגד בזמן שארגוני הטרור צברו מאגרי נשק אדירים שהובילו לסבבי לחימה חוזרים ונשנים. רחוק משימור היציבות, נוכחות הכוח התאפיינה בהסלמות חוזרות – תרחישים שמנדט ביטחוני שנאכף כראוי יכול היה למנוע.
הכישלון ביישום החלטה 1701
ההתחייבות המרכזית של החלטה 1701 — פירוקן המלא מנשק של המיליציות שמדרום לנהר הליטני — לא יושמה מעולם. בניתוח שפורסם ב-The Hill, ציינו ארסן אוסטרובסקי ואילן ברמן כי במקום להתפרק מנשקו, ביצר חזבאללה את נוכחותו ממש לאורך הגבול עם ישראל. בהסכמה שבשתיקה מצד ממשלת לבנון, צבר הארגון ארסנל של למעלה מ-150,000 רקטות מדויקות, טילים וכלי טיס בלתי מאוישים, והקים מערך מסועף של בונקרים תת-קרקעיים ומנהרות בטווח ראייה ישיר מעמדות האו"ם.
פגיעה בניטרליות ושימוש כמגן טקטי
כפי שדווח ב-The Jerusalem Post, איש כוחות שלום לשעבר חשף כי החיילים הבינלאומיים היו נתונים לחלוטין לחסדיו של חזבאללה. חמושים הטילו באופן שגרתי מגבלות מחמירות על סיורי הכוח ועל תנועותיו, בעוד שדיווחים על הפרות של החלטה 1701 זכו לאפס פעולות אכיפה או תיקון מצד הפיקוד הבכיר של המשלחת.
מציאות זו אפשרה לחזבאללה להשתמש במתקני האו"ם כמגן לפעילותו הצבאית. לפי אוסטרובסקי וברמן ב-The Hill, מצבורי נשק ומנהרות תת-קרקעיות הוקמו במרחק מטרים ספורים מעמדות התצפית של יוניפי"ל. חוליות חמושות שיגרו שוב ושוב רקטות וטילים לעבר יישובים וחיילים ישראליים ממתחמים הסמוכים לעמדות הבינלאומיות, תוך ניצול קרבתם של פקחי האו"ם כדי לסכל אש תגובה להגנה עצמית. במקום לשמש כגורם ניטרלי השומר על שלום הגבולות, נותר יוניפי"ל פסיבי בשעה שגורמים חמושים חוץ-מדינתיים הפכו את אזור הגבול לשטח צבאי מבוצר לחלוטין.