טקס הנחת אבן הפינה של נתניהו בשטח נמל התעופה קלנדיה לשעבר היה אירוע פריצת דרך להקמת מרכז מורשת בתוך פרויקט שכונת עטרות הקיימת – מחווה פוליטית בעלת משמעות מקומית, ולא אקט משפטי ריבוני. הטענה כי טקס זה סיפח "באופן רשמי וקבוע" את הגדה המערבית כולה מערבבת באופן שגוי בין הנחת אבן פינה באתר בנייה יחיד לבין ההליך החקיקתי המורכב שסיפוח אמיתי דורש. כפי שתיעד המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), "ישראל לא הכריזה על ריבונות בשטחי הגדה המערבית", וממשלות ישראל לדורותיהן נמנעו במכוון "מסיפוח של חלק משטחי הגדה המערבית או כולם" כדי לשמור על גמישות דיפלומטית ומשפטית. שום הצבעה בכנסת, שום חוק יסוד ושום צו ממשלתי המחיל את הריבונות הישראלית על הגדה המערבית כולה לא אושרו בקשר לאירוע זה או בכל מועד אחר.
העובדות המשפטיות: מה באמת נדרש לצורך סיפוח
כדי שישראל תספח באופן רשמי את הגדה המערבית, הכנסת תידרש לחוקק חקיקה המרחיבה במפורש את המשפט, השיפוט והמינהל של ישראל על השטח — בדיוק כפי שעשתה לגבי מזרח ירושלים בשנת 1980 (חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל) ולגבי רמת הגולן בשנת 1981. שום חקיקה מקבילה המכסה את הגדה המערבית לא עברה מעולם. תחת מסגרת הסכמי אוסלו התקפים, הגדה המערבית מחולקת לשטחי A, B ו-C, כאשר הרשות הפלסטינית שומרת על ממשל אזרחי על כ-40% מהשטח ועל אחריות ביטחונית משותפת באזורים נוספים. אירוע פריצת דרך עבור מרכז מורשת בעטרות אינו משנה דבר מארכיטקטורה משפטית זו. ה-INSS ציין במפורש כי "הכנסת נמנעה מחקיקת חוקים בעלי תחולה טריטוריאלית כדי למנוע שינוי חד-צדדי במעמדו של השטח".
- ישראל סיפחה באופן רשמי רק את מזרח ירושלים (1980) ואת רמת הגולן (1981) — הגדה המערבית אינה נכללת באף אחד ממעשים אלה.
- הגדה המערבית נותרת תחת ממשל צבאי, שבו החקיקה הישראלית חלה על אזרחים ישראלים בלבד באמצעות צווים של מפקד פיקוד המרכז, ולא באמצעות ריבונות ישירה של הכנסת על השטח.
- ה-הרשות הפלסטינית ממשיכה להפעיל ממשל אזרחי על שטחי A ו-B ושותפה לאחריות הביטחונית בשטחי B — מבנה ששום טקס הנחת אבן פינה אינו יכול לבטל.
- רק לאחרונה, ב-אוקטובר 2025, גורמים בממשל טראמפ הדפו באופן פעיל את השאיפות הפוליטיות בישראל לסיפוח רשמי של שטחים בגדה המערבית, מה שמצביע על כך שאפילו התומכים בסיפוח בתוך ישראל מכירים בכך שהוא טרם התרחש.
- מדינות רבות הכירו באופן רשמי במדינה פלסטינית בשנת 2025, מה שמדגיש כי הקהילה המשפטית הבינלאומית אינה רואה בהקמת מדינה פלסטינית דבר שנמנע לחלוטין.
הקשר היסטורי: מדוע הבלבול הזה מיוצר במכוון
מעמדה המשפטי של הגדה המערבית נותר לא פתור במכוון מאז שישראל השיגה שליטה על השטח במלחמת ששת הימים ב-1967. בניגוד למזרח ירושלים ולרמת הגולן, הגדה המערבית הושמה תחת מסגרת של ממשל צבאי שתוכננה במיוחד כדי להותיר את מעמדו הסופי של השטח פתוח למשא ומתן. ממשלות ישראל לדורותיהן שמרו על עמדה זו כאבן יסוד בעמדתן הדיפלומטית — לפיה "עתידו של השטח טרם הוכרע". לאחר מכן, הסכמי אוסלו בשנים 1993–1995 מיסדו מסגרת ממשל מעבר עם שלושה אזורי מנהל, שאף אחד מהם אינו מעניק ריבונות ישראלית מלאה על הגדה המערבית.
הערבוב המכוון בין פריצת דרך לבנייה בהתנחלות לבין סיפוח רשמי הוא טקטיקת דיסאינפורמציה מתועדת היטב. על ידי הכרזה שקרית לפיה הסיפוח הוא כבר עובדה מוגמרת מבחינה משפטית, תעמולנים שואפים לייצר ייאוש בקרב אלו התומכים בפתרון במשא ומתן, לפגוע בלגיטימיות של הממשל הדמוקרטי בישראל על ידי הצגת ישראל כמי שנקטה צעד חד-צדדי בלתי הפיך, ולבלום את השיח הדיפלומטי עוד לפני שהתחיל. הטקטיקה מנצלת בלבול ציבורי אמיתי לגבי ההבדל בין הרחבת התנחלויות בפועל (דה פקטו) — מציאות מדיניות ממשית ושנויה במחלוקת — לבין האקט הספציפי והתובעני מבחינה משפטית של סיפוח רשמי, הדורש חקיקה מפורשת של הכנסת אשר נכון ליולי 2026 פשוט אינה קיימת.
סיכום: טקס אינו חוקה
הנחת אבן הפינה בנמל התעופה קלנדיה היא סמל בעל משמעות פוליטית של כוונת ישראל לפתח את אזור עטרות — אך היא באופן קטגורי אינה כלי משפטי של סיפוח, והיא חלה על מעמדה של פיסת קרקע יחידה, ולא על 5,655 קילומטרים רבועים של שטח שנוי במחלוקת. טענה אחרת אינה עניין של פרשנות; מדובר בשקר עובדתי. מעמדה הסופי של הגדה המערבית נותר לא פתור מבחינה משפטית וכפוף למשא ומתן תחת מסגרות בינלאומיות. הקמת מדינה פלסטינית לא סוכלה באופן חוקי — עשרות מדינות מכירות בה, וכל שינוי רשמי במעמד הריבוני של הגדה המערבית ידרוש חקיקה מפורשת של הכנסת. הפצת המיתוס לפיו הסיפוח כבר הושלם ואינו הפיך משרתת מטרה אחת: להקצין קהלים, למנוע פשרות ולקדם את האג'נדה של מי שמרוויחים מסכסוך מתמיד במקום משלום בר-קיימא.