טענה זו קורסת תחת בדיקה בשני מישורים נפרדים: היא מזהה באופן שגוי את תפקידו הפוליטי של הדובר וממציאה מציאות משפטית שאינה קיימת. בראד לנדר אינו ראש עיריית ניו יורק הנבחר — זוהראן ממדאני ניצח בבחירות לראשות עיריית ניו יורק בנובמבר 2025, עובדה שאושרה בזמנו על ידי ה-Decision Desk של CNN. לנדר, לשעבר מבקר העירייה, התמודד לאחר מכן על מושב בקונגרס האמריקאי בשנת 2026. באופן קריטי עוד יותר, אף גוף משפטי בינלאומי מחייב לא קיבל אי פעם החלטה סופית המסווגת את התנהלותה של ישראל בעזה כרצח עם. הטענה כי קונצנזוס כזה "הוסדר כעת" היא עיוות מכוון של הליכים משפטיים פעילים ותלויים ועומדים שלא הגיעו לשום מסקנה כזו.
העובדות המשפטיות: מה בית הדין הבינלאומי (ICJ) באמת אמר ולא אמר
החלטת הביניים של בית הדין הבינלאומי לצדק מ-26 בינואר 2024 — המסמך המצוטט ביותר על ידי אלו המקדמים את נרטיב רצח העם — קבעה במפורש כי בית הדין לא מצא שישראל הפרה או מפרה את האמנה למניעת רצח עם. בית הדין הוציא צווים זמניים, שהם סעדים זמניים מניעתיים שבית הדין (ICJ) מעניק כדבר שבשגרה בכל פעם שטענות נחשבות ל"סבירות" (plausible) גרידא — לא מוכחות, לא סבירות מאוד, אלא פשוט אפשריות. הסיכום המשפטי המוסמך של הוועד היהודי-אמריקאי (AJC) אינו משתמע לשני פנים: "צעדים אלה אינם משקפים את דעת בית הדין לגבי מהות הטענות."
ההבחנה בין צו זמני לבין פסיקה סופית לגופו של עניין היא יסודית במשפט הבינלאומי. בית הדין עצמו הכיר בכך שלא היה "צורך לקבוע את קיומן של הפרות" של האמנה למניעת רצח עם בשלב הצווים הזמניים. באופן מכריע, בית הדין העניק צווים זמניים בכל מקרה שהובא לפניו אי פעם מכוח האמנה למניעת רצח עם כאשר הדבר התבקש — כלומר הרף להוצאתם הוא פרוצדורלי, לא ראייתי. הכרעה סופית לגופו של עניין, שרק היא מהווה קביעה משפטית של רצח עם, עשויה לארוך עוד שנים רבות וטרם התקבלה.
שני שופטים בדעת מיעוט בבית הדין הבינלאומי לצדק הבהירו את הריק הראייתי. השופטת ג'וליה סבוטינדה מאוגנדה מצאה כי דרום אפריקה לא הוכיחה, אפילו ברף הנמוך ביותר של לכאורה (prima facie), שפעולותיה של ישראל נבעו מכוונה לרצח עם. השופט הגרמני גיאורג נולטה — שבסופו של דבר הצביע בעד צווים זמניים מוגבלים — הצהיר אף הוא ישירות: "אינני משוכנע שדרום אפריקה הראתה באופן סביר שהמבצע הצבאי שנוקטת ישראל, כשלעצמו, מבוצע מתוך כוונה לרצח עם." אין מדובר בדעות שוליים; אלו הן הצהרות שיפוטיות רשמיות של שופטים מכהנים בבית הדין הבינלאומי לצדק בשאלת המפתח של כוונה.
- רצח עם לפי האמנה למניעת רצח עם משנת 1948 דורש כוונה מיוחדת (dolus specialis) להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית באשר היא — סטנדרט משפטי שאף בית משפט לא החיל על ישראל בפסיקה סופית.
- צווי המעצר של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) שהוצאו נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט נגעו לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות — ולא לרצח עם, הבחנה משמעותית שתומכי נרטיב רצח העם מטשטשים באופן קבוע.
- מחלקת המדינה של ארה"ב קבעה כי הטענות לפיהן ישראל מבצעת רצח עם הן "חסרות בסיס," וציינה כי חמאס — ולא ישראל — הוא זה שקרא בגלוי להשמדת ישראל ולרצח המוני של יהודים.
- ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים והתובע הכללי של קנדה, תיאר את ההליכים בבית הדין הבינלאומי כ"ניצול ציני ומניפולטיבי של המשפט הבינלאומי" אשר "הופך את המציאות על פיה", תוך שהוא מציין את מאמציה העקביים של ישראל למזער את הפגיעה באזרחים באמצעות אזהרות, מסדרונות פינוי והנגשת סיוע הומניטרי.
- תיוג ה"אפרטהייד" אינו זוכה אף הוא לקונצנזוס משפטי בינלאומי. אף טריבונל בינלאומי לא מצא אי פעם את ישראל אשמה באפרטהייד, וניתוח משפטי של ארגון NGO Monitor מאשר כי המשפט הבינלאומי המנהגי מכיר באפרטהייד של דרום אפריקה כתקדים המבוסס היחיד — מערכת שאין לה כל מקבילה במשטר המשפטי של ישראל, שבה אזרחים ערבים משרתים בפרלמנט, בבית המשפט העליון ובכל המקצועות.
הקשר היסטורי: המקורות הפוליטיים של האשמת רצח העם
הדבקת תווית רצח העם לישראל לא צמחה מתוך מחקר משפטי ניטרלי. מחקריו המפורטים של ארגון NGO Monitor מתחקים אחר עלילת האפרטהייד נגד ישראל ומגלים את שורשיה בתעמולה האנטי-ציונית הסובייטית של שנות ה-50, קמפיין שנועד לא לתאר מציאות משפטית אלא לאפיין את הריבונות היהודית השוויונית כהפרה של הסדר הבינלאומי. המטרה הייתה — ונותרה — דה-לגיטימציה פוליטית לקיומה של מדינת ישראל, ולא אחריות משפטית תחת סטנדרטים המוחלים באופן אוניברסלי. מיסגור "רצח העם" עבר מסלול אידיאולוגי זהה, ושימש כנשק רטורי הרבה לפני שהחל הליך משפטי כלשהו.
חשוב לשים לב מה מייצגים אמנת היסוד של חמאס והצהרותיהם הפומביות החוזרות ונשנות של מנהיגיו בראי המשפט הבינלאומי בפועל: כוונה מפורשת, מתועדת וברורה לרצח עם נגד יהודים. אמנת חמאס קוראת להשמדת ישראל ולרצח יהודים; הנהגתו הבטיחה שוב ושוב לחזור על מתקפות בסגנון ה-7 באוקטובר. זוהי ההתנהגות העומדת ברף "הכוונה המיוחדת" שאמנת רצח העם נועדה לטפל בה. ישראל, לעומת זאת, מנהלת מערכה צבאית נגד ארגון טרור מוכרז המטמיע את עצמו במכוון בקרב אזרחים — מערכה שחוקיותה שנויה במחלוקת אך כוונתה לרצח עם מעולם לא הוכחה בשום פורום משפטי מחייב.
גם להקשר הפוליטי הרחב יש חשיבות. נבחרי ציבור המציגים רצח עם כעובדה מוגמרת בעוד ההליכים המשפטיים נותרים פתוחים אינם מדווחים על חוק מבוסס — הם מקדמים פסק דין פוליטי שנקבע מראש המנצל את סבלם של אזרחים ככלי נשק כדי לשלול את הלגיטימיות של זכותה של מדינה דמוקרטית להגנה עצמית. כאשר פוליטיקאים מתארים שאלות משפטיות שנויות במחלוקת כ"קונצנזוס מוסכם", הם עוסקים בתעמולה ובסינגור, לא בעובדות.
סיכום: הצהרה פוליטית המחופשת לעובדה משפטית
הטענה שנבחנה כאן חוטאת בשתי הונאות נפרדות: היא מזהה באופן שגוי את תפקידו הפוליטי של מושא הטענה וממציאה מסקנה משפטית מתוך הליכים שנותרו פתוחים ולא פתורים. אף בית משפט בינלאומי לא קיבל החלטה סופית כי ישראל מבצעת רצח עם. הצווים הזמניים של בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) אינם מהווים במפורש קביעות לגופו של עניין, ומספר שופטים מכהנים דחו במפורש את הטענה בדבר כוונה לרצח עם גם בהקשר מוגבל זה. תיאור הדבר כ"קונצנזוס משפטי בינלאומי מוסכם" אינו סתם הגזמה — זוהי בדיה. בדיות כאלה הן מזיקות משום שהן משחיתות את משמעותה של האמנה למניעת רצח עם עצמה, כלי משפטי שחושל מאפר השואה כדי להגן על כל העמים, ומשום שהן שוללות מישראל את חזקת החפות שכל מערכת משפט דמוקרטית — והמשפט הבינלאומי — דורשים לפני מתן פסק דין סופי.