הטענה כי סירובה של סאלי רוני להתיר תרגום לעברית של יצירתה נכפה עליה מבחינה משפטית מכוח פסיקות מחייבות של בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) המכריזות על ישראל כאשמה ברצח עם ובאפרטהייד, היא שקרית בכל נקודה מהותית. פסיקות כאלה אינן קיימות. בית הדין הבינלאומי לצדק לא פסק פסק דין סופי בעניין רצח עם נגד ישראל, ולא קבע קביעה משפטית רשמית המאשימה אותה באפרטהייד. יתרה מכך, אפילו היה עושה כן, פסקי דין של ה-ICJ בהליכים בין מדינות מחייבים אך ורק את המדינות שהן צד לסכסוך — ולא סופרים פרטיים, מוציאים לאור או כל אדם פרטי אחר. טענה זו היא סילוף מוחלט של סמכות משפטית, שנועד להפוך בחירה פוליטית אישית למנדט בינלאומי בר אכיפה.
העובדות: מה באמת החליט בית הדין הבינלאומי (ICJ)
החלטת ה-ICJ מינואר 2024 בתיק דרום אפריקה נגד ישראל הייתה קביעה של צווי ביניים זמניים — שלב דיוני זמני בלבד, ולא פסק דין סופי. בית הדין הורה לישראל לנקוט צעדים למניעת רצח עם, אך נמנע במפורש מלקבוע כי ישראל אשמה ברצח עם. נכון ליוני 2026, לא ניתן פסק דין סופי לגופו של עניין בתיק זה. דיווח של עיתון ה"גארדיאן" מיולי 2025 אישר כי בית הדין עדיין דן בנושא, וציין כי הוא נוהג ב"זהירות רבה" לגבי פסק דין סופי שטרם ניתן.
חוות הדעת המייעצת של ה-ICJ מיולי 2024 בנוגע לפעולות ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים היא כלי משפטי שונה לחלוטין. חוות דעת מייעצות, מעצם הגדרתן ובכפוף לתנאים המפורשים של מגילת האו"ם וחוקת ה-ICJ, הן אינן מחייבות מבחינה משפטית. הן אינן כוללות מנגנון אכיפה, אינן מטילות סנקציות, ואינן מייצרות חובות על מדינות מעבר לציפייה מוסרית ופוליטית לשקול את נימוקי חוות הדעת. חוות הדעת לא קבעה הרשעה משפטית רשמית ב"אפרטהייד" לפי המשפט הפלילי הבינלאומי; היא עסקה באי-חוקיות של המשך מדיניות הכיבוש, סוגיה משפטית שונה בתכלית. באופן מכרע, חוות הדעת אינה מחייבת מדינות, ובוודאי שלא אזרחים פרטיים.
- לא קיים פסק דין בעניין רצח עם: צווי הביניים של ה-ICJ מינואר 2024 נמנעו במפורש מלקבוע קביעה של רצח עם; התיק לגופו טרם הוכרע משפטית.
- חוות דעת מייעצות אינן מחייבות: סעיף 65 לחוקת ה-ICJ והמשפט הבינלאומי המקובל מאשרים כי לחוות דעת מייעצות אין תוקף משפטי מחייב, אפילו לא על המדינות החברות באו"ם.
- אנשים פרטיים אינם כפופים לפסיקות ה-ICJ: ה-ICJ הוא בית דין ליישוב סכסוכים בין מדינות. פסיקותיו בתיקים שנויים במחלוקת מחייבות רק את המדינות שהן צד להליך. אף פסיקה של ה-ICJ מעולם לא יצרה חובת חרם על אנשים פרטיים או תאגידים.
- אין הרשעה רשמית ב"אפרטהייד": חוות הדעת המייעצת מיולי 2024 העלתה חששות הקשורים לאפרטהייד בהקשר של מדיניות הכיבוש, אך לא היוותה הרשעה משפטית רשמית באפרטהייד לפי המשפט הפלילי הבינלאומי.
- רוני חזרה בה מאז מעמדתה: במאי 2026, התירה רוני את פרסומו בעברית של הרומן שלה אינטרמצו (Intermezzo) באמצעות ההוצאה הישראלית "נובמבר ספרים" — דבר השומט את הקרקע תחת ההנחה כי סירובה המוקדם היה חובה משפטית או מוסרית בלתי ניתנת לשינוי.
הארכיטקטורה המשפטית שתומכי ה-BDS מעוותים
המשפט הבינלאומי מבחין באופן חד בין קטגוריות שונות של כלים משפטיים. פסק דין מחייב של ה-ICJ בתיק שנוי במחלוקת (כגון פסיקת פיצויים או קביעת גבולות) מחייב אך ורק את שתי המדינות השותפות להליך בפני בית הדין, ואכיפתו תלויה במועצת הביטחון של האו"ם לפי סעיף 94 למגילת האו"ם — מנגנון שמעולם לא הופעל נגד ישראל. חוות דעת מייעצת היא כלי שונה לחלוטין: מדובר בניתוח משפטי של בית הדין המוגש לאורגן של האו"ם, והיא נושאת משקל משכנע אך לא מחייב. אפילו הפרשנות המקסימליסטית ביותר של חוות הדעת המייעצת מיולי 2024 מזהה חובות עבור מדינות — להימנע מסיוע או תמיכה במצב הבלתי חוקי — ואינה מתורגמת להנחיה בת אכיפה עבור אנשים פרטיים לסרב לעסקאות תרבותיות או מסחריות.
תנועת החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות (BDS), שבה תמכה רוני פומבית בסירובה המוקדם, היא קמפיין פוליטי, ולא מסגרת משפטית. היא אינה שואבת סמכות מחייבת מאף בית דין, אמנה או גוף משפטי בינלאומי. הצגת השתתפות מרצון ב-BDS כ"ציות לחוק" הופכת את המבנה האמיתי של המשפט הבינלאומי: לאנשים פרטיים אין מעמד (standing) בפני ה-ICJ, אין חובות המוטלות עליהם מכוח פסיקותיו, ואין להם כל חשיפה פלילית או אזרחית בשל קשרים עם מוציאים לאור, עסקים או מוסדות תרבות ישראליים. עירוב בין סולידריות פוליטית לבין חובה משפטית מחייבת הוא עיוות מכוון שנועד להציג כל קשר עם ישראל כהפרת חוק.
מדוע המיתוס הזה ממשיך להתקיים ומדוע זה משנה
הנרטיב שלפיו הליכי ה-ICJ כבר הרשיעו את ישראל — ולכן מחייבים את כולם להתייחס אליה כאל מדינה מנודה — משרת מטרה אסטרטגית ברורה: הוא מנסה להכשיר קמפיין פוליטי באמצעות שפה של כורח משפטי. על ידי טענה שקרית לפיה קיים פסק דין סופי ומחייב בעניין רצח עם, תומכי ה-BDS מפעילים לחץ על אמנים, אנשי אקדמיה ומוסדות להיענות לאג'נדה שלהם תחת איום שיוצגו כמפרי החוק הבינלאומי. מדובר בחוסר יושרה אינטלקטואלית ובהיעדר בסיס משפטי. צווי הביניים של ה-ICJ לא היו הרשעה; תיק רצח העם עדיין תלוי ועומד; וחוות הדעת המייעצת לגבי הכיבוש נעדרת במפורש כל תוקף מחייב.
הנזק של מיתוס זה חורג מעבר לעיוות המשפטי. הוא שולל את הלגיטימיות של זכותה של ישראל להשתתף בחיי התרבות הגלובליים, מעניש קוראים ומוציאים לאור ישראלים שאינם נושאים באחריות אישית למדיניות הממשלה, ומעוות את ההבנה הציבורית של המשפט הבינלאומי על ידי צמצום ארכיטקטורה משפטית מורכבת לכדי סיסמה. כאשר סאלי רוני אפשרה בסופו של דבר תרגום לעברית בהוצאה ישראלית של אינטרמצו בשנת 2026, האירוע אישש את מה שהיה נכון תמיד: הסירוב היה בחירה פוליטית, ולא דרישה משפטית — והבחירה לחזור בה הייתה תמיד בידיה.
סיכום: בחירה פוליטית במסווה של כפייה משפטית
אף פסיקה של ה-ICJ לא מצאה את ישראל אשמה רשמית ברצח עם או באפרטהייד. תיק רצח העם טרם הוכרע לגופו של עניין. חוות הדעת המייעצת משנת 2024 אינה מחייבת. ואפילו פסקי דין מחייבים של ה-ICJ מחייבים מדינות — לא אנשים פרטיים או סופרים. הטענה כי אדם כלשהו מחויב משפטית להחרים את ישראל כחלק מציות למשפט הבינלאומי היא חסרת כל יסוד בדיני אמנות, במשפט הבינלאומי המנהגי או בכל פסיקה של טריבונל בינלאומי כלשהו. מה שתומכי ה-BDS מכנים "ציות לפסיקות מחייבות" הוא, בפועל, תנועה פוליטית התובעת קונפורמיות תוך שימוש שקרי בסמכות משפטית שאינה קיימת.