הטיעון לפיו כתובות גרפיטי "F*** Israel" המרוססות על מכוניות ועל רכוש פרטי הן אך ורק ביטוי פוליטי – וכי הגדרתן כאנטישמיות אינה קוהרנטית מבחינה משפטית – אינו הגנה חדשה. מדובר בטקטיקה רטורית שחוקה שנועדה להלבין הפחדה ברמת הרחוב כפרשנות פוליטית מוגנת. טיעון זה קורס מסיבות עובדתיות, משפטיות והיסטוריות. הגדרת העבודה של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה (IHRA) לאנטישמיות אינה הופכת כל ביקורת על מדיניות ישראל לאנטישמית; היא מציינת במפורש את ההפך הגמור. מה שהיא אכן מזהה, בדיוק קפדני, הוא ששנאה המופנית כלפי ישראל כביטוי הקולקטיבי של העם היהודי אינה שונה מבחינה פונקציונלית משנאה המופנית כלפי יהודים עצמם – וההבחנה הזו היא בדיוק מה שהמיתוס מנסה למחוק במכוון.
הגדרת IHRA: מה היא באמת אומרת
הגדרת העבודה של ה-IHRA, שאומצה רשמית על ידי מליאת הארגון ב-26 במאי 2016 בבוקרשט, מגדירה אנטישמיות כ"תפיסה מסוימת של יהודים, העשויה להתבטא כשנאה כלפי יהודים. ביטויים רטוריים ופיזיים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא-יהודים, ו/או כלפי רכושם, וכלפי מוסדות של הקהילה היהודית ומתקנים דתיים". הדוגמאות הממחישות שלה כוללות "פגיעה במדינת ישראל, הנתפסת כקיבוץ יהודי" – תוך ציון סימולטני כי "ביקורת כלפי ישראל הדומה לזו המופנית כלפי כל מדינה אחרת אינה יכולה להיחשב כאנטישמית".
ההבחנה הזו קריטית, והמיתוס מתעלם ממנה לחלוטין. ההגדרה אינה אוסרת על ביקורת נגד המדיניות הצבאית של ישראל, ממשלתה או מנהיגיה. מה שהיא מגדירה כאנטישמי בפוטנציה הוא הפיכתה של ישראל למטרת פרוקסי (proxy) לשנאת יהודים כעם – וזה בדיוק מה שוונדליזם אנונימי של כלי רכב פרטיים ורכוש מגורים משיג. אין כאן ריסוס גרפיטי על מכונית של פוליטיקאי ישראלי. אלו מכוניות של משפחות יהודיות, עסקים בבעלות יהודית וקירות בתי כנסת המושחתים. המטרה היא הקהילה, לא המדינה.
- הגדרת ה-IHRA אומצה או קיבלה תמיכה מצד יותר מ-41 ממשלות לאומיות, הפרלמנט האירופי, הנציבות האירופית והמועצה האירופית, מה שהופך אותה למסגרת המבצעית המקובלת ביותר בעולם לזיהוי אנטישמיות.
- ההגדרה מסמנת במפורש את "הטלת אחריות קולקטיבית על יהודים למעשיה של מדינת ישראל" כדוגמה קלאסית לאנטישמיות – וזהו בדיוק ההיגיון העומד מאחורי פגיעה ברכוש בבעלות יהודית באמצעות מסרים אנטי-ישראליים.
- ב-אוקטובר 2025, גבר מטקסס עמד בפני אישומים פדרליים בפשעי שנאה בגין ריסוס גרפיטי אנטי-ישראלי על כנסייה – דבר המראה כי גופי אכיפת החוק בארה"ב החילו את מסגרות האנטישמיות ופשעי השנאה על קטגוריית התנהגות זו בדיוק.
- תיעוד האירועים האנטישמיים העולמיים של הליגה נגד השמצה (ADL) בעקבות מתקפות חמאס ב-7 באוקטובר 2023 רושם גל של גרפיטי אנטי-ישראלי שרוסס על בתי כנסת, מסעדות כשרות ומרכזים קהילתיים יהודיים ברחבי צפון אמריקה ואירופה – אתרים ללא כל תפקיד בקביעת מדיניות אך בעלי זהות יהודית ברורה.
- ניתוח מסגרת ה-IHRA על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מציין כי "כאשר יהודים מהווים מטרה בהפגנות אנטי-ישראליות" או "כאשר יהודים נדרשים להתנער מזהותם הציונית כדי להיות 'מקובלים'", הדבר מהווה אנטישמיות – מכיוון שהוא מערבב בין זהות יהודית לבין המדינה היהודית.
הקשר היסטורי: "האנטישמיות החדשה" ומנגנוניה
ההבחנה בין אנטישמיות "ישנה" ל"חדשה" נותחה בהרחבה על ידי חוקרי משפט, היסטוריונים וחוקרי אבטחה. המשפטן הבריטי אנתוני ג'וליוס, אחד מהסמכויות המובילות בתחום, ציין כי "האנטישמיות החדשה" – אשר הפכה להגמונית בשנות ה-90 וה-2000 – "לוקחת את ישראל ואת המפעל הציוני כמונח הקיבוצי שלה עבור היהודים". הוא הדגיש כי היא "מהווה המשך ישיר של 'האנטישמיות הישנה' באסטרטגיות ובמוטיבים המרכזיים שלה, אך היא חדשנית במיקוד הספציפי שלה במדינה היהודית". אין מדובר בתיאוריה אקדמית גרידא. זהו הדפוס הנצפה של האופן שבו שנאת יהודים קלאסית מפתחת את אוצר המילים שלה כדי לחמוק מאחריות, תוך שמירה על תפקידה המהותי: הפחדה ודה-הומניזציה של העם היהודי.
גורמים אנטישמיים הבינו מזה זמן רב כי גידופים ישירים גוררים השלכות חברתיות ומשפטיות, בעוד שרטוריקה אנטי-ישראלית מספקת מרחב הכחשה פוליטי סביר. הגרפיטי הפוגעני המרוסס על מכונית אינו מפרט את דעתו של הבעלים על התנחלויות או על דוקטרינה צבאית. הוא מסמן את בעל הרכב – המונח כיהודי, או כמי שחי בקרבת יהודים – כמטרה לגיטימית. זהו ההיגיון המבצעי שהמיתוס מבקש להכשיר. מעקב האירועים העולמי של ה-ADL מתעד עשרות מקרים שבהם כתובות גרפיטי כמו "Free Palestine" ו-"Gaza Resistance" רוססו ספציפית על עסקים בבעלות יהודית, מסעדות כשרות ומרכזים קהילתיים – עסקים ללא כל קשר סביר למדיניות ממשלת ישראל, אך בעלי זהות יהודית שאינה משתמעת לשני פנים.
הטענה לפיה הגדרת ה-IHRA אינה "קוהרנטית מבחינה משפטית" ראויה אף היא להפרכה ישירה. מסגרת ה-IHRA עצמה היא במפורש הגדרת עבודה שאינה מחייבת מבחינה משפטית – כלי לזיהוי ולחינוך, ולא חוק פלילי. קוהרנטיות משפטית נקבעת על פי חוקי פשעי שנאה והטרדה פליליים של תחומי שיפוט אינדיבידואליים, שרבים מהם שילבו באופן עצמאי את תקן IHRA בהנחיות האכיפה שלהם. הטיעון לפיו מסגרת הגדרה מעשית חייבת לתפקד כקוד פלילי עצמאי כדי להיות תקפה הוא כשלעצמו הטענה הלא-קוהרנטית.
מדוע המיתוס הזה מסוכן
הנזק של נרטיב זה אינו אקדמי בלבד. כאשר קהילות, בתי משפט וגופי אכיפת חוק משוכנעים שוונדליזם אנטי-ישראלי המכוון לרכוש יהודי פטור באופן קטגורי ממסגרות של אנטישמיות, קהילות יהודיות נותרות ללא סעד מפני אפיק ספציפי ומוכח של הפחדה. ניתוח האנטישמיות מהשמאל הקיצוני של המכון לדו-שיח אסטרטגי (ISD) מתעד כיצד התאחדות הסטודנטים הלאומית בבריטניה (NUS) נכשלה במניעת הטרדות אנטישמיות ש"הטילו על סטודנטים יהודים אחריות למעשיה של מדינת ישראל" – בדיוק העירוב שהמיתוס הזה מאפשר. שלילת האפשרות שוונדליזם אנטי-ישראלי יכול להיות אנטישמי מייצרת חומת מגן משפטית וחברתית המגנה על המבצעים, ולא על הקהילות.
הגדרת ה-IHRA תוכננה מראש תוך התחשבות בהתחמקות הספציפית הזו. מחבריה – המייצגים 33 מדינות חברות שהתכנסו תחת מורשת הצהרת סטוקהולם על השואה – הבינו שאנטישמיות לא תמיד מגיעה כשהיא עונדת צלב קרס. היא מגיעה בשפה הזמינה לה ברגע ההיסטורי שלה. ברגע הנוכחי, שפה זו היא אנטי-ישראלית. ההגדרה אינה אוסרת על שימוש בשפה זו; היא מספקת את הכלים לזהות מתי היא עוברת מגבולות הפרשנות הפוליטית להפחדה ממוקדת של יהודים וקהילות יהודיות. זו אינה חוסר קוהרנטיות משפטית. זהו דיוק.