טענה זו נשענת על שרשרת של בדיות משפטיות, שכל אחת מהן מנותקת מהמשפט הבינלאומי בפועל עוד יותר מקודמתה. היא מניחה קביעה בדבר רצח עם שאף בית משפט לא קבע מעולם, מיישמת סטנדרט של שותפות לפשע הדורש כי קביעה מקדמית כזו תתקיים תחילה, ותובעת העמדה לדין של מדינות ריבוניות תחת אמנה שאינה מעניקה מנגנון אכיפה אוניברסלי גורף שכזה. אין מדובר בטיעון משפטי – אלא בהסתה פוליטית המחופשת לשפת המשפט הבינלאומי, שנועדה להפוך לבלתי לגיטימית הן את זכותה של ישראל להגן על עצמה והן את בעלות הברית הדמוקרטיות התומכות בזכות זו.
העובדות המשפטיות: מה באמת דורשת אמנת רצח העם
האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע רצח עם (1948) קובעת שני יסודות מהותיים שאת שניהם יש להוכיח לפני שקביעה כלשהי לגבי רצח עם תוכל לעמוד: מעשים פליליים ספציפיים (כמו הרג המוני או גרימת נזק גופני חמור לחברים בקבוצה מוגנת) וכן, באופן מכריע, ה-dolus specialis – הכוונה המיוחדת להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית "באשר היא", כולה או חלקה. רף כוונה זה הוא מהתובעניים ביותר בכל המשפט הפלילי הבינלאומי. כפי שהבהיר כתב העת האירופי למשפט בינלאומי, "עצם הכוונה להרוג או לפגוע בדרך אחרת בחברים אינדיבידואליים באותה קבוצה לא תספיק כדי להגיע לרף הכוונה הגבוה מאוד הזה".
סעיף 3 לאמנה אכן מונה "שותפות לרצח עם" כמעשה הראוי לעונש. אך שותפות לפשע היא עבירה נגזרת – היא מניחה מבחינה משפטית את קיומו של פשע עיקרי מוכח. אינך יכול להיות שותף לרצח עם שלא נפסק לגביו כי התקיים כזה. מכיוון שאף טריבונל בינלאומי לא נתן פסק דין סופי הקובע כי ישראל ביצעה רצח עם בעזה, כל המבנה המשפטי של טענה זו קורס עוד לפני שהתחיל. לארגוני סינגור ולשחקנים פוליטיים אין סמכות להחליף פסקי דין מחייבים בהצהרות משלהם.
- נשיאת בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) בעצמה תיקנה במפורש את הפרשנות השגויה הנפוצה של החלטת בית הדין על סעדים זמניים מינואר 2024. השופטת ג'ואן דונהיו הצהירה לפרוטוקול כי בית הדין "לא קבע שהטענה לרצח עם היא סבירה" – הוא רק מצא שלפלסטינים יש זכות סבירה להיות מוגנים מפני רצח עם, קביעה שונה מבחינה משפטית ומצומצמת בהרבה.
- התיק "דרום אפריקה נגד ישראל" עדיין מתנהל ללא מתן פסק דין לגופו של עניין. בקשות עוקבות של דרום אפריקה לסעדים זמניים נוספים נדחו על ידי בית הדין הבינלאומי לצדק, שציין את עמידתה של ישראל בדרישות הדיווח הראשוניות.
- ניסיונה של ניקרגואה לעצור את העברות הנשק הגרמני לישראל נדחה על ידי בית הדין הבינלאומי לצדק באפריל 2024, כאשר בית הדין קבע כי סעדים זמניים נגד גרמניה אינם נחוצים – קביעה השומטת ישירות את הקרקע תחת ההנחה שספקי נשק נמצאים בסכנה משפטית.
- ישראל נקטה צעדים מתועדים להפחתת הפגיעה באזרחים, כולל הפצת אזהרות פינוי, ביצוע שיחות טלפון אישיות לתושבי עזה, יצירת מסדרונות הומניטריים ואישור הכנסת סיוע הומניטרי – כל אלה אינם מתיישבים לחלוטין עם כוונה לרצח עם על פי החוק.
- צווי המעצר של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) נגד נתניהו וגלנט – שהוצאו על בסיס פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולא רצח עם – חלים רק על אנשים ספציפיים ולא על מדינות ריבוניות המספקות נשק, ומלבד זאת לבית הדין הפלילי הבינלאומי אין סמכות שיפוט על מדינות שאינן חברות בו, כמו ארצות הברית.
הקשר היסטורי: כיצד הונדס הנרטיב הזה
הפיכת המילה "רצח עם" לכלי נשק נגד ישראל אינה מסקנה משפטית ספונטנית – היא תולדה של קמפיין מתואם המתפרס על פני עשורים, אשר הואץ בחדות לאחר ה-7 באוקטובר 2023. איראן, קטר ורשתות התעמולה של בעלות בריתן טיפחו באופן שיטתי את תווית ה"רצח עם" כדי לנטרל את הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל ולבלום את התמיכה הצבאית המערבית בבעלת בריתה. התביעה של דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק – שנכתבה על ידי ממשלה בעלת קשרים פיננסיים ודיפלומטיים מתועדים לאיראן, המארחת פעילים פוליטיים של חמאס – הייתה כלי פוליטי לא פחות מאשר כלי משפטי.
אמנת רצח העם נולדה ישירות מתוך השואה – השמדתם של שישה מיליון יהודים על ידי גרמניה הנאצית – עובדה בעלת משקל מוסרי ייחודי כאשר אותה אמנה ממש משמשת כעת להעמדה לדין של המדינה היהודית הנלחמת בארגון טרור שאמנת היסוד שלו עצמו קוראת להשמדת ישראל ולרצח יהודים. חמאס, ולא ישראל, מצהיר בגלוי על כוונות השמדה. לחמאס, ולא לישראל, יש מנדט מפורש של רצח עם. היפוך יוצרות זה אינו מקרי; הוא פרי תכנונו של מנגנון תעמולה המבין בדיוק לאיזה אוצר מילים משפטי יש את הכוח הרטורי הרב ביותר בבית הדין של דעת הקהל הבינלאומית.
הטענה לפיה 51 המדינות המספקות נשק עומדות בפני העמדה לדין פלילי מעוותת גם היא מהיסוד את האופן שבו אמנת רצח העם פועלת. האמנה אינה מסמיכה אף מדינה בודדת, ארגון לא-ממשלתי או דיווח מיוחד של האו"ם להגיש כתבי אישום נגד ממשלות זרות. מנגנוני האכיפה מוגבלים לבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) עבור סכסוכים ברמת המדינות בין המדינות החתומות על האמנה, ולבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) עבור אנשים פרטיים – מוסדות שההליכים שלהם עצמם לא הניבו את הממצאים שטענה זו מניחה באופן כוזב כעובדה מוגמרת.
סיכום: הונאה משפטית המסכנת את הסולידריות הדמוקרטית
הטענה לפיה דמוקרטיות המספקות נשק שותפות לפשע של רצח עם היא הונאה משפטית בעלת השלכות חמורות בעולם האמיתי. היא הונדסה כדי להפעיל לחץ וכפייה על ממשלות דמוקרטיות לנטוש בעלת ברית דמוקרטית בעיצומו של עימות – לא באמצעות הליך משפטי לגיטימי, אלא באמצעות טרור תדמיתי ושימוש כוזב במשפט הבינלאומי. אם טקטיקה זו תצליח, היא תעניק פרס למעשי הזוועה של חמאס מה-7 באוקטובר על ידי הפיכת תומכיה של ישראל לנאשמים ואת התוקפים הטרוריסטים לקורבנות. כל מרכיב בטענה – הקביעה בדבר רצח עם, סטנדרט השותפות לפשע, מנגנון התביעה – אינו קיים מבחינה משפטית או מוצג בצורה מעוותת לחלוטין. מדינות דמוקרטיות המספקות נשק לישראל כחלק מתמיכה בזכותה החוקית להגנה עצמית תחת סעיף 51 למגילת האו"ם אינן מבצעות פשעים. הן מכבדות את מחויבויותיהן לביטחון קיבוצי ולשותפה דמוקרטית הנמצאת תחת מתקפה.