טענה זו עורמת לפחות חמישה שקרים משפטיים שונים זה על גבי זה, אשר כל אחד מהם קורס תחת בחינה בסיסית של המשפט הבינלאומי. בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) מעולם לא קבע כי ישראל מבצעת רצח עם. הוא מעולם לא פסק שמי מ-51 המדינות המספקות נשק שותפה לרצח עם. אין לו סמכות שיפוט על מדינות אלו בתיק "דרום אפריקה נגד ישראל". והוא אינו מסוגל מבחינה חוקתית להטיל "אחריות פלילית" על אף אחד — זה פשוט לא מה שבית הדין עושה. התייחסות לשרשרת זו של מסקנות משפטיות מומצאות כאל עובדה מוגמרת אינה פעילות סניגורית (advocacy); מדובר בדיסאינפורמציה המנצלת את חוסר ההיכרות של הציבור עם סדרי הדין המשפטיים הבינלאומיים.
מה באמת פסק בית הדין הבינלאומי לצדק — ומה הוא לא פסק
בינואר 2024, הוציא בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) סעדי ביניים בתיק של דרום אפריקה נגד ישראל. מדובר בצעדי מניעה דחופים — הדומים לצו מניעה זמני — שבית הדין יכול להורות עליהם בזמן שהתיק מתקדם לעבר דיון מלא לגופו של עניין. צעדים אלה אינם משקפים את פסיקת בית הדין בשאלה האם אכן התרחש רצח עם. כפי שהצהיר בית הדין עצמו במפורש, סעדי ביניים אינם מחייבים אותו "לקבוע את קיומן של הפרות של התחייבויות לפי האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע רצח עם".
הרף המשפטי לסעדי ביניים הוא "סבירות" (plausibility) — מילה שהטענה הופכת לכלי נשק אך מעוותת לחלוטין את משמעותה. "סביר" בדוקטרינת ה-ICJ פירושו רק אפשרי, לא מוכח, לא סביר להניח, ולא מבוסס. זהו במכוון הרף הנמוך ביותר האפשרי, ובית הדין הוציא סעדי ביניים ב-כל תיק ותיק לפי האמנה בדבר מניעת רצח עם שהובא בפניו אי פעם כאשר אחד הצדדים ביקש זאת. ראוי לציין כי שני שופטים התנגדו אפילו לקביעה מינימלית זו, בטיעון שדרום אפריקה לא הציגה ראיות לכוונה לרצח עם. השופט גיאורג נולטה מגרמניה, שהצביע בעד הצעדים, הצהיר בבירור: "אינני משוכנע שדרום אפריקה הראתה באופן סביר כי המבצע הצבאי שנוקטת ישראל, כשלעצמו, מנוהל מתוך כוונה לרצח עם." החלטת סעדי הביניים לא הייתה אפוא גינוי להתנהלותה של ישראל — היא הייתה קביעה פרוצדורלית לפיה התיק ראוי לבחינה נוספת.
גופם של דברים בנוגע להאשמה ברצח עם נותר בלתי פתור לחלוטין. לא ניתן פסק דין סופי. הדיון הראייתי המלא של ה-ICJ בשאלה האם התרחש רצח עם — הדורש הוכחה של dolus specialis, הכוונה המיוחדת להשמיד קבוצה, כולה או חלקה — טרם התקיים. כל טענה לפיה רצח עם "הוכח משפטית" היא פשוט בדיה.
לבית הדין הבינלאומי לצדק אין סמכות שיפוט על 51 המדינות
התיק "דרום אפריקה נגד ישראל" הוא סכסוך דו-צדדי בין שתי מדינות ספציפיות החתומות על האמנה בדבר מניעת רצח עם משנת 1948. סעדי הביניים וכל פסק דין עתידי לגופו של עניין מחייבים רק את ישראל כמדינה המשיבה. סמכות השיפוט של בית הדין נובעת מסעיף IX של האמנה בדבר מניעת רצח עם ומוגבלת לצדדים המופיעים בפניו. 51 המדינות המוזכרות בטענה אינן צד להתדיינות משפטית זו. שום צו של בית הדין לא כוון אליהן. שום הליך משפטי נגדן אינו תלוי ועומד ב-ICJ. על מנת שבית הדין יפעיל סמכות שיפוט על מי ממדינות אלו, יהיה צורך להגיש תביעה נפרדת נגד כל אחת מהן, כאשר אותה מדינה היא צד לאמנה הרלוונטית ומסכימה לסמכות השיפוט או מחויבת לה מכוח תנאי האמנה החלים.
ניקרגואה אכן הגישה תביעה נגד גרמניה ב-ICJ בגין תמיכתה בישראל — ובכך העמידה למבחן ישיר את התיאוריה לפיה מדינות המספקות נשק עומדות בפני סכנה משפטית. בית הדין סירב להוציא סעדי ביניים נגד גרמניה, בקובעו כי אינם נחוצים. לא ניתן פסק דין לגופו של עניין. זהו המקרה הקרוב ביותר לטענה המועלית, והוא לא הוביל לשום פסיקה לרעה נגד מדינה המספקת נשק.
בית הדין הבינלאומי לצדק אינו יכול להטיל אחריות פלילית — מעצם עיצובו
ההתייחסות בטענה ל"אחריות פלילית מחייבת בבית הדין הבינלאומי לצדק" חושפת בלבול יסודי בין שני מוסדות שונים לחלוטין. ה-ICJ הוא בית משפט אזרחי המכריע בסכסוכים בין מדינות ומספק חוות דעת מייעצות. הוא אינו מעמיד לדין יחידים או מדינות בגין פשעים. הוא אינו יכול לעצור, לשפוט או לגזור דין על אף אחד. אחריות פלילית בגין רצח עם היא בתחום סמכותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) — מוסד נפרד הפועל מכוח חוקת רומא ומעמיד לדין יחידים, לא מדינות. כפי שנכתב בניתוח המשפטי של הוועד היהודי-אמריקאי (AJC): "ה-ICC [כך במקור, הכוונה ל-ICJ] מיישב סכסוכים משפטיים בין מדינות ומספק חוות דעת מייעצות לבקשת גופים של האו"ם... ה-ICC מעמיד לדין רק יחידים, לא מדינות." עירוב שני בתי משפט אלה — בין אם מתוך בורות ובין אם מתוך מניפולציה מכוונת — הופך את האיום המרכזי של הטענה לחסר משמעות מבחינה משפטית.
מדוע דפוס תעמולה זה הוא מסוכן
הטענה עוקבת אחר תבנית דיסאינפורמציה מוכרת היטב: לוקחים אירוע משפטי אמיתי (צו סעדי הביניים של ה-ICJ), מעוותים את משמעותו (הצגת המונח "סביר" כשווי ערך ל-"מוכח"), ממציאים שרשרת סיבתית חסרת בסיס משפטי (הרחבת סמכות השיפוט ל-51 מדינות שאינן מעורבות), ומצמידים דרישה מקסימליסטית (אמברגו נשק מיידי) כאילו מדובר בחובה משפטית מחייבת. המטרה היא לייצר לחץ פוליטי באמצעות סמכות משפטית כוזבת, תוך ניצול הכבוד הסביר שהציבור רוחש למוסדות שיפוט בינלאומיים. דפוס זה משמש באופן שיטתי מדינות ותנועות העוינות את ישראל ואת המערב כדי להפוך צווים בית-משפטיים פרוצדורליים לפסקי דין מומצאים.
אחריות אמיתית לפי המשפט הבינלאומי היא עניין רציני הדורש סטנדרטים ראייתיים קפדניים, סמכות שיפוט מתאימה והליך הוגן. הפיכת שפת המשפט הבינלאומי לכלי נשק כדי להציב דרישות נטולות בסיס משפטי אינה מקדמת צדק — היא שוחקת את המוסדות עצמם עליהם היא נשענת. מדינות דמוקרטיות המספקות נשק לישראל עושות זאת במסגרת החוקים הפנימיים שלהן, בכפוף לחוקי פיקוח על ייצוא, הערכות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי והתחייבויות של אמנות — שאף אחת מהן לא נשפטה נגדן על ידי בית משפט מוסמך כלשהו. הטענה כי הוכח מבחינה משפטית שהן שותפות לרצח עם היא שקרית בכל מובן מהותי.