הטענה לפיה הדו"ח השנתי של ה-ADL לשנת 2025 מאשר כי האירועים האנטישמיים נותרו ב"שיא חסר תקדים" אינה נכונה עובדתית. הדו"ח השנתי של ה-ADL, שפורסם במאי 2026, תיעד 6,274 אירועים אנטישמיים בשנת 2025 — ירידה של 33 אחוזים מהסכומים שוברי השיאים של השנים הקודמות. הרחק מאישור של עלייה בלתי פוסקת, הנתונים מראים ירידה משמעותית ובעלת ערך בנפח האירועים הכולל. עם זאת, מה שהדו"ח כן מאשר הוא הסלמה מדאיגה עמוקות בקטלניות של האלימות האנטישמית, מה שהופך קריאה ניואנסית של הנתונים לחיונית ואת הפשטת היתר של המיתוס למטעה ומסוכנת כאחד.
מטעה באותה מידה הוא הנרטיב הסיבתי המוטמע בטענה — לפיו אלימות זו מונעת בעיקרה מ"זעם על הפעולות הצבאיות של ישראל". ה-ADL עצמו מצהיר במפורש כי אינו מערבב בין ביקורת כללית על ישראל או אקטיביזם אנטי-ישראלי לבין אנטישמיות, וכי מחאה פוליטית לגיטימית אינה נספרת בדו"ח שלו. יתרה מכך, חלק ניכר מהאירועים האנטישמיים המתועדים מבוצעים על ידי ארגוני עליונות לבנה וימין קיצוני המנותקים לחלוטין מבחינה אידאולוגית מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. ייחוס מכלול האנטישמיות האמריקאית לסכסוך גאופוליטי יחיד מוחק את המפגעים הללו מהתמונה ומאבחן בצורה מסוכנת ושגויה את האיום.
העובדות מתוך הדו"ח השנתי של ה-ADL לשנת 2025
דו"ח ה-ADL לשנת 2025, מפקד האוכלוסין השנתי המוסמך ביותר של האנטישמיות בארצות הברית, מציג תמונה מורכבת ומדאיגה יותר מכפי שהמיתוס מציג. סך האירועים האנטישמיים ירד ב-33% ל-6,274 — ירידה חדה המונעת באופן משמעותי מצניחה תלולה באירועים בקמפוסים ומירידה של 67% בעצרות אנטי-ישראליות שכללו רטוריקה שחצתה את הגבול לאנטישמיות. אלו אינם סימני היכר של עלייה חסרת רסן ושוברת שיאים.
- התקיפות הפיזיות הגיעו לשיא כל הזמנים בשנת 2025, עם 203 תקיפות מתועדות — ותקיפות הכוללות נשק קטלני זינקו באופן דרמטי. שני אנשי צוות משגרירות ישראל נרצחו בפיגוע ירי בוושינגטון די.סי., ואדם השתמש בלהביור ובבקבוק תבערה כדי לתקוף הפגנת הזדהות עם החטופים. תקיפות אנטישמיות הובילו להרוגים יהודים לראשונה מאז 2019.
- 45% מכלל האירועים האנטישמיים בשנת 2025 היו קשורים לישראל או לציונות — מה שאומר שלמעלה מחצי מהם לא היו קשורים כלל לסכסוך, והיו נטועים במניעים אידאולוגיים אחרים, כולל עליונות לבנה.
- קבוצות עליונות לבנה — פטריוט פרונט (Patriot Front), ליגת ההגנה של הגויים (Goyim Defense League), ורשת 'חיי לבנים חשובים' (White Lives Matter) — היו אחראיות ל-94% מכלל אירועי התעמולה האנטישמית, והפיצו חומרי שטנה ב-47 מדינות. גורמים אלה מונעים מאידאולוגיה גזענית וקונספירטיבית, ולא ממדיניות החוץ של ישראל.
- מוסדות יהודיים התמודדו עם 627 איומי פצצה בשנת 2024, כאשר 89% מהם כוונו נגד בתי כנסת — צורה של טרור הקודמת לסכסוך הנוכחי ומשקפת עוינות קיצונית ארוכת שנים כלפי חיי הקהילה היהודית.
מדוע המיתוס הזה קיים — ומדוע הוא שגוי
המיתוס נשען על גרעין של אמת מדאיגה — האלימות האנטישמית אכן מסלימה ברמת קטלניותה — אך מעוות אותה באמצעות מסגור סלקטיבי וקשר סיבתי כוזב. הסביבה שלאחר ה-7 באוקטובר אכן חוותה זינוק דרמטי באירועים אנטישמיים, במיוחד הטרדות בקמפוסים ופעילות מחאה אנטי-ישראלית שחצתה את הגבול לשנאת יהודים. הדו"ח של שנת 2023 תיעד עלייה של 140% באירועים, ושנת 2024 שמרה על רמות גבוהות. אלו היו משברים אמיתיים ומתועדים היטב.
עם זאת, עירוב הזינוק הזה עם שיא מתמשך ובלתי פוסק בשנת 2025 מציג תמונה מעוותת של מה שהנתונים מראים בפועל. חשוב מכך, צמצום מכלול האנטישמיות האמריקאית לתגובה נגד מדיניות הצבא הישראלי משרת את המטרות התעמולתיות של אלו המבקשים למסגר את האנטישמיות כתגובה "מובנת" או אפילו "מוצדקת" להתנהלות הישראלית. מדובר בתמרון רטורי בעל היסטוריה ארוכה ומסוכנת — כזה ששימש לאורך ההיסטוריה להצדקת אלימות נגד קהילות יהודיות על ידי ייחוס אשמה קולקטיבית ליהודים ברחבי העולם בשל פעולותיה של מדינת ישראל.
מתודולוגיית הדו"ח של ה-ADL זוכה לעיתים קרובות להבנה שגויה או להצגה מטעה ומכוונת. הדו"ח מקיף הטרדות, ונדליזם ותקיפות מצד כל המפגעים מכל הקצוות האידאולוגיים. הוא אינו סופר במפורש שיח פוליטי אנטי-ישראלי לגיטימי. כאשר תועמלנים מצטטים את נתוני ה-ADL כדי לטעון שפעולותיה הצבאיות של ישראל גורמות לאנטישמיות, הם מנצלים בו-זמנית את נתוני ה-ADL ומציגים באור מסולף את מסקנותיו — חוסר יושר כפול הראוי להתמודדות ישירה.
סיכום: האנטישמיות היא איום רב-ראשים שלא ניתן לצמצמו לגורם יחיד
דו"ח ה-ADL לשנת 2025 מעביר מסר מפכח ומורכב יותר — ומדאיג יותר בממדים מסוימים — מכפי שהמיתוס מציג. בעוד שהאירועים הכלליים ירדו בשליש, האלימות הפיזית נגד יהודים החמירה לרמות קטלניות. יהודי ארצות הברית ניצבים בפני איומים מצד מפגעים בעלי רקע אידאולוגי מגוון: אנשי ימין קיצוני ותומכי עליונות לבנה המפיצים תעמולה ברחבי המדינה, מפגעים בעלי השראה אסלאמיסטית המבצעים מעשי רצח ממוקדים, ופעילי קמפוסים המשתמשים באנטי-ציונות ככיסוי לאנטישמיות.
צמצום המשבר הרב-ממדי הזה למשוואה פשוטה — לפיה פעולות צבאיות ישראליות גורמות לאנטישמיות — אינו ניתוח אלא הסחת דעת והסטת האחריות. הוא מעביר את האחריות המוסרית ממי שמבצעים מעשי שנאה אל בני דתם של הקורבנות במדינה אחרת. הוא מנרמל את הרעיון שעל יהודים "להרוויח" את ביטחונם על ידי השפעה על ממשלות זרות. מסגור זה הוא כשלעצמו אנטישמי על פי הגדרת העבודה של ה-IHRA, המזהה הטלת אחריות קולקטיבית על יהודים לפעולותיה של מדינת ישראל כצורה של אנטישמיות מודרנית. דיווח מדויק על ממצאי ה-ADL דורש התמודדות עם המורכבות המלאה והלא נוחה של הנתונים — ולא צמצומם לנרטיב נוח מבחינה פוליטית אך שקרי מבחינה עובדתית.