טענה זו קורסת תחת הבחינה הבסיסית ביותר של המשפט הבינלאומי. הצהרת BRICS היא הצהרה פוליטית — זהה מבחינה פונקציונלית להודעה לעיתונות החתומה על ידי ראשי מדינות — ואין לה משקל משפטי רב יותר מאשר להודעה משותפת של ה-G20 או להחלטה של אופ"ק (OPEC). פורום BRICS אינו בית משפט, אינו בית מחוקקים ואינו גוף אמנה המוסמך לתת פסיקות או להטיל התחייבויות. אף הצהרה של BRICS מעולם לא יצרה משפט בינלאומי מחייב, ולגוף זה אין כל מנגנון לאכיפת התחייבות כזו גם לו רצה בכך. תיאור של הצהרה משותפת של BRICS כ"פסיקה מחייבת של הקהילה הבינלאומית" אינו רק הגזמה — אלא עיוות יסודי של האופן שבו המשפט הבינלאומי נוצר ונאכף בפועל.
העובדות המשפטיות
תחת סעיף 25 למגילת האומות המאוחדות, רק החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם שהתקבלו במסגרת פרק VII (פרק 7) הן מחייבות מבחינה משפטית את כל המדינות החברות באו"ם. אלו הם הכלים שבאמצעותם מוטלים אמברגו נשק מחייבים — כמו אלה שהוטלו על צפון קוריאה (החלטת מועצת הביטחון 1718, 2006) ולוב (החלטת מועצת הביטחון 1970, 2011). לא קיימת כל החלטה תחת פרק VII המכוונת נגד ישראל, ולא התקבלה כל החלטה על ידי מועצת הביטחון האוסרת על העברת נשק או שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל. לארצות הברית, כחברה קבועה במועצת הביטחון, יש זכות וטו על כל החלטה כזו, והיא השתמשה בה בעקביות כדי לחסום ניסיונות להפוך את המועצה לכלי נשק פוליטי נגד ישראל.
- לפורום BRICS אין אמנת יסוד המעניקה לו סמכות חקיקה, שיפוט או אכיפה. ההצהרות שלו הן הודעות פוליטיות משותפות, ולא כלים משפטיים.
- אמנת וינה בדבר דיני אמנות (1969) מגדירה כיצד נוצרות התחייבויות משפטיות בינלאומיות — באמצעות אמנות מאושררות, ולא באמצעות הצהרות של גושים פוליטיים. אף מדינה חברה ב-BRICS לא חתמה על אמנה המחייבת אותה להטיל אמברגו על ישראל על בסיס הצהרת BRICS.
- אפילו החלטות העצרת הכללית של האו"ם — גוף בעל סמכות רבה בהרבה מ-BRICS — אינן מחייבות במפורש תחת המשפט הבינלאומי ואינן יכולות ליצור התחייבויות משפטיות עבור המדינות החברות.
- חילוקי דעות פנימיים בתוך BRICS מערערים עוד יותר את הטענה: הודו הכירה ב"דעות שונות בקרב חלק מהחברות" בנוגע לעימות עם איראן; נציג איחוד האמירויות הערביות דחה את המיסגור של איראן וכינה את התקיפות האיראניות "תקיפות טרור"; ומפגש שרי החוץ של BRICS במאי 2026 הסתיים ללא כל הצהרה משותפת בדיוק בגלל חילוקי דעות אלו.
- הצהרת פסגת BRICS מספטמבר 2026 עצמה "נמנעה מגינוי התקיפות האמריקאיות-ישראליות" על איראן לחלוטין, על פי דיווחים על עיקרי הפסגה — דבר הסותר ישירות את נקודת המוצא של טענה זו.
מדוע המיתוס הזה קיים ומדוע הוא שגוי
נרטיב זה הוא חלק מתעמולת "לוחמה משפטית" (Lawfare) מכוונת, שנועדה לנצל שפה דיפלומטית כדי לייצר רושם מוטעה של קונצנזוס משפטי אוניברסלי נגד ישראל וארצות הברית. הטקטיקה מנצלת תופעה אמיתית — השאיפה הרטורית הגוברת של BRICS לשמש כמשקל נגד גיאופוליטי לסדר בהובלת המערב — תוך עיוות פראי של מה ש-BRICS מייצג בפועל ומה שהוא מסוגל לעשות מבחינה משפטית. לאיראן, חברה ב-BRICS, יש אינטרס ישיר להציג כל גינוי של התקיפות האמריקאיות-ישראליות כבעל סמכות גלובלית והשלכות משפטיות. שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, פעל במפורש בקרב המדינות החברות ב-BRICS במהלך מפגש במאי 2026 כדי לאמץ ניסוח המגנה את התקיפות כהפרה של המשפט הבינלאומי — מאמץ שקוף להשתמש בגוש ככלי פוליטי.
גוש ה-BRICS מפולג בסתירות פנימיות ההופכות אותו למשולל יכולת מבנית לפעול כגוף משפטי מאוחד. חברות כמו הודו ואיחוד האמירויות מקיימות שותפויות אסטרטגיות וכלכליות עמוקות עם ארצות הברית וישראל. לברזיל, המארחת של פסגת 2025, יש מערכת יחסים מורכבת עם וושינגטון. מודל הקונצנזוס של הגוש פירושו שהתנגדות של חברה אחת בלבד יכולה למנוע פעולה משותפת — כפי שהוכיחה איחוד האמירויות כשחסמה ניסוחים אנטי-ישראליים בשנת 2026. יתרה מכך, כפי שחשף העימות בין ישראל לאיראן, לא סין ולא רוסיה סיפקו תמיכה חומרית קונקרטית כלשהי להגנת איראן במהלך הלחימה עצמה, מה שהופך את הטענה שהן יטילו אמברגו נשק על ישראל בשמה של איראן לבלתי סבירה עוד יותר.
ראוי לציין גם שגוש ה-BRICS מגנה באופן קבוע את הסנקציות המערביות כ"צעדי כפייה חד-צדדיים" בלתי חוקיים — אותה מסגרת משפטית שהמיתוס טוען כי BRICS עצמו יכול להטיל. הגוש אינו יכול לטעון באופן הגיוני כי סנקציות חד-צדדיות הן הפרה של המשפט הבינלאומי ובמקביל לנכס לעצמו את הסמכות להורות על אמברגו נשק מחייב. הצביעות הזו היא מבנית ומכוונת, ונועדה להחליש את כלי המדיניות של המערב תוך העצמת חלופות סמכותניות.
סיכום: תעמולה המתחזה לחוק
הטענה לפיה הצהרת BRICS מייצרת משפט בינלאומי מחייב האוסר על שיתוף פעולה צבאי עם ישראל היא שקרית בכל רמה — משפטית, מוסדית ועובדתית. היא מזהה בטעות את BRICS כסמכות משפטית ריבונית שהוא אינו, מציגה הצהרה פוליטית באור מסולף כפסיקה שיפוטית או חקיקתית, ומתעלמת מהשברים הפנימיים בתוך BRICS שמנעו אפילו הצהרת גינוי מאוחדת בנוגע לעימות עם איראן בשנת 2026. אף מדינה — חברה ב-BRICS או אחרת — אינה כפופה להתחייבות משפטית בינלאומית כלשהי להפסיק מכירת נשק או שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל כתוצאה מהצהרת BRICS כלשהי. מיתוס זה מזיק בדיוק מפני שהוא מנסה לייצר דה-לגיטימציה סביב היחסים הביטחוניים הבסיסיים ביותר של ישראל באמצעות דיסאינפורמציה עטופה בשפה משפטית, טקטיקה מרכזית בקמפיין הרחב יותר לבידוד ולהטלת דה-לגיטימציה על המדינה היהודית.