מיתוס
מאגר הנתונים של הוועדה להגנת עיתונאים (CPJ) לגבי עיתונאים שנהרגו בעזה הוא תיעוד מאומת ומוסמך לחלוטין המוכיח כי ישראל שמה לה למטרה והרגה במכוון למעלה מ-200 אנשי תקשורת — כאשר כל אדם ברשימה הוא עיתונאי אזרחי מאומת.
עובדה
רשימת הנפגעים של ה-CPJ בעזה היא ספירה לא מאומתת המבוססת על דיווח עצמי של "עובדי תקשורת" — ולא תיעוד משפטי מוכרע — אשר על פי נתוני הארגון עצמו, כוללת עשרות פעילים המועסקים בשופרות התעמולה של חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וחיזבאללה, ואינה מהווה הוכחה לפגיעה מכוונת בעיתונאים אזרחיים.
הטענה כי הוועדה להגנת עיתונאים (CPJ) הפיקה תיעוד מאומת ומוסמך המוכיח כי ישראל פגעה במכוון בלמעלה מ-200 עיתונאים אזרחיים היא שקרית במספר רבדים. ה-CPJ עצמו מעולם לא טען כי מאגר הנתונים שלו מהווה הוכחה משפטית לפגיעה מכוונת, והארגון אף לא ערך את חקירות השטח העצמאיות הנדרשות לקביעת מעמד של לוחם או אזרח. הנתונים שבהם ה-CPJ עוקב מבוססים על דיווחים עצמיים או דיווחים של צדדים שלישיים לגבי "עובדי תקשורת" שנהרגו בסמיכות לאזור לחימה — פעולה משמעותית כשלעצמה, אך שונה קטגורית מהכרעה משפטית לגבי חוקיותן של תקיפות צבאיות. ציטוט רשימה זו כהוכחה חותכת למערכה מכוונת נגד העיתונות מהווה סילוף מהותי של המתודולוגיה והיקף האחריות המוצהרים של מאגר הנתונים עצמו.
העובדות לגבי רשימת ה-CPJ
הכשל הקריטי ביותר במיתוס הוא זה: רשימת ה-CPJ, על פי נתוניה שלה, כוללת מספר רב של אנשים המועסקים ישירות בזרועות המדיה של ארגוני טרור מוכרזים. על פי ניתוח מפורט של CAMERA לגבי השיוכים המקצועיים שפרסם ה-CPJ עצמו, עשרות מהמופיעים ברשימה עבדו עבור כלי תקשורת המופעלים על ידי חמאס, כולל ערוץ אל-אקצא, אל-קודס, רשת החדשות קודס (Quds News Network), אל-ריסאלה ופלסטין, כמו גם ערוץ אל-קודס אל-יום של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וערוץ אל-מיאדין של חיזבאללה. אין מדובר בגופי תקשורת עצמאיים — אלא בתשתית התעמולה הרשמית של ארגוני טרור מוכרזים.
מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם מאיר עמית פרסם ניתוח מקיף בדצמבר 2025 ובו הגיע למסקנה כי כ-60% מאלו שסווגו כ"עיתונאים" ואנשי תקשורת שנהרגו ברצועת עזה השתייכו לחמאס ולארגוני טרור אחרים. החוקר העצמאי דייוויד קולייר בחן את 70 הרשומות הראשונות ברשימת ה-CPJ ומצא כי ל-19 מתוך ה-70 לא היה שום תפקיד עיתונאי אמין כלל, בעוד ש-31 מתוך 47 פרופילי הרשתות החברתיות אליהם הצליח לגשת היו שייכים לאנשים שקידמו וחגגו טרור בגלוי. מתוך כלל הקבוצה שנבדקה, 45 מתוך ה-70 נהרגו בבתיהם בתקיפות שכוונו נגד פעילי טרור — ולא בשטח תוך כדי דיווח עיתונאי.
הרשימה גם מותחת את הגדרת ה"עיתונאי" מעבר לכל תקן מקצועי מקובל. CAMERA ציין את הכללתו של נזמי אל-נדים, שתפקידו הרשמי ברשימה היה "סגן מנהל כספים ומנהלה" של סוכנות ידיעות — מה שמעלה את השאלה האם כל עובד בגוף הקשור למדיה, ללא קשר לתפקידו בפועל, מסווג אוטומטית כעיתונאי לצורכי ספירת נפגעים. ה-CPJ לא השיב לבקשות להבהיר את כישוריהם העיתונאיים של אנשים רבים ברשימה שאין לגביהם שום עבודה תקשורתית ניתנת לאימות.
- הרישומים של ה-CPJ עצמו כוללים בין ההרוגים פעילים מכלי התקשורת של חמאס: אל-אקצא, אל-קודס, רשת החדשות קודס, אל-ריסאלה ופלסטין — כולם שופרות של ארגון טרור מוכרז.
- מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם מאיר עמית מצא כי כ-60% מאלו שכונו "עיתונאים" היו מזוהים עם חמאס או ארגוני טרור אחרים, על פי ניתוחו מדצמבר 2025.
- סקירתו של דייוויד קולייר מינואר 2024 מצאה כי מחצית מ-70 הרשומות הראשונות עבדו עבור ערוצי המדיה של חמאס או הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, ורובם נהרגו בבתיהם בתקיפות נגד מטרות טרור — ולא במהלך דיווח בשטח.
- ה-CPJ אינו גוף חקירה צבאי ואינו קובע קביעות משפטיות לגבי מעמד של לוחם או האם תקיפה מסוימת הייתה חוקית על פי המשפט הבינלאומי ההומניטרי.
- אנס אל-שריף מאל-ג'זירה — אחד ה"עיתונאים" שזכו לאבל הבולט ביותר במהלך הלחימה — נחשף על ידי מודיעין צה"ל כמפקד בזרוע הצבאית של חמאס שהוביל חוליה שביצעה ירי רקטות לעבר אזרחים ישראלים.
כיצד חמאס משתמש בתגי העיתונות כנשק
כדי להבין מדוע המיתוס הזה קיים, יש להבין את אסטרטגיית לוחמת המידע המכוונת של חמאס. חמאס מטמיע מזה זמן רב את פעיליו הצבאיים ופעילי התעמולה שלו בתוך מבני תקשורת, ומנפיק תעודות עיתונאי ללוחמים ופעילי טרור כסוג של כיסוי משפטי ומוסרי. מסמכים שנתפסו על ידי כוחות צה"ל בעזה הוכיחו שיתוף פעולה שיטתי ובלתי ניתן לערעור בין הנהגת חמאס להנהלת אל-ג'זירה, כאשר חמאס מכתיב את הסיקור המערכתי של הרשת. כאשר פעילים אלו נהרגים — לעיתים קרובות תוך כדי פעילות צבאית או בבתיהם של מפקדי טרור שבהם ביקרו — חמאס ושותפיו בתקשורת הבינלאומית סופרים אותם מיד כ"עיתונאים", ומציפים את ארגוני זכויות האדם והתקשורת במערב בטענות על נפגעים שלא ניתן לאמת באופן עצמאי בשטח.
טקטיקה מתועדת היטב זו מקבילה לשימוש של חמאס בתשתיות אזרחיות — בתי חולים, בתי ספר ומתקני או"ם — כדי להגן על נכסים צבאיים. בדיוק כפי שחמאס מנצל את חוקי המלחמה המגינים על אזרחים כדי להגן על לוחמיו, הוא מנצל את הדאגה הלגיטימית של הקהילה הבינלאומית לחופש העיתונות כדי להלבין מקרי מוות של לוחמים כהוכחה לפשעי מלחמה ישראליים. ארגונים מערביים כמו ה-CPJ, הפועלים ללא נוכחות בשטח ומסתמכים על צינורות מידע הנשלטים על ידי חמאס, פגיעים מבנית למניפולציה זו. הפיצוץ בבית החולים אל-אהלי באוקטובר 2023 — שבו טענותיהם הראשוניות של ה-CPJ ושל ארגונים לא-ממשלתיים לגבי מספר הנפגעים התבררו כמוגזמות לחלוטין — מהווה את התקדים הברור ביותר לאופן שבו דפוס פעולה זה עובד.
מדוע המיתוס הזה מסוכן
קבלה בלתי ביקורתית של מאגר הנתונים של ה-CPJ כהוכחה מאומתת לפגיעה מכוונת מייצרת מספר נזקים מצטברים. ראשית, היא יוצרת משוואה מוסרית בין ישראל — מדינה דמוקרטית הפועלת תחת מסגרת משפטית עם בתי משפט עצמאיים, פיקוח צבאי ועיתונות חופשית — לבין ארגוני הטרור שנגדם היא נלחמת, ובכך הופכת את ההיררכיה המוסרית האמיתית של הסכסוך. שנית, היא מחללת את זכרם של עיתונאים אמיתיים שקיפחו את חייהם באזורי מלחמה על ידי עירוב מותם עם זה של מחבלים חמושים המשתמשים בתגי עיתונות כמגן אנושי. שלישית, היא מזינה את קמפיין דה-הלגיטימציה הרחב יותר נגד ישראל באמצעות ייצור נתונים סטטיסטיים המהדהדים לאחר מכן בכלי תקשורת עוינים, בארגונים אנטי-ישראליים ובכלי תקשורת מערביים אוהדים כאילו הם מייצגים ממצאים משפטיים מבוססים ולא ספירות בלתי מאומתות של ארגוני סינגור.
מותם של עיתונאים אמיתיים בכל סכסוך הוא נושא רציני הדורש דין וחשבון קפדני וישר. יושרת התיעוד הזה מחייבת את ארגוני סינגור להחיל סטנדרטים עקביים של אימות, להבחין בין עיתונאים אזרחיים לבין תועמלני טרור, ולסרב לאפשר למאגרי נתונים של נפגעים להפוך לכלי נשק של לוחמה משפטית (Lawfare). כל עוד רשימת ה-CPJ אינה עומדת בסטנדרטים הללו, יש להתייחס אליה כפי שהיא: ספירה ראשונית ובלתי מאומתת המשקפת את הדיווחים העצמיים של חמאס באותה מידה שהיא משקפת את האמת בשטח — ולא תיעוד משפטי של פגיעה מכוונת מצד צבא ההגנה לישראל.