הטענה כי ישראל ניהלה את "המערכה המדינתית המתוכננת והשיטתית ביותר נגד חופש העיתונות בהיסטוריה המודרנית" קורסת כמעט מיד עם בחינת המקור עצמו עליו היא נשענת. המתודולוגיה של הוועד להגנת עיתונאים (CPJ) עצמו אינה מאשרת "חיסולים ממוקדים של עיתונאים פעילים" — היא עוקבת אחר מקרי מוות של "עובדי תקשורת" אשר ברובם המוחלט של המקרים, ה-CPJ עצמו הודה כי נסיבותיהם עדיין נמצאות בחקירה. התייחסות לכל מקרה מוות ברשימה רחבה, שנויה במחלוקת וכזו שנמצאת כעת תחת בדיקה רשמית מחדש כאל חיסול מדינתי מאושר אינה עבודה עיתונאית: זוהי תעמולה המולבנת באמצעות מראית עין של סמכות מוסדית.
מה שהמספרים היבשים משקפים בפועל הוא את הצפיפות הקטסטרופלית של מלחמה בשטח עירוני מורכב, באחד האזורים המבוצרים והצפופים ביותר על פני כדור הארץ, שבו חמאס הטמיע במכוון את התשתית הצבאית שלו — מפקדות, מחסני אמצעי לחימה ופירי מנהרות — בתוך מבנים אזרחיים ומבני תקשורת. תחת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, לוחם המשתמש בתעודת עיתונאי ככיסוי אינו שולל מהכוח המגן את הזכות לפגוע במטרה צבאית לגיטימית. האחריות המוסרית והמשפטית למקרי מוות אלו מוטלת ברובה על הארגון שהפך את המרחבים האזרחיים והתקשורתיים לכלי נשק.
הקביעה כי "כל מקרה מוות מייצג חיסול ממוקד" אינה ממצא עובדתי — זוהי טענה הסותרת את המציאות המתועדת של העימות עצמו, את מגבלות מתודולוגיית איסוף הנתונים של ה-CPJ, ואת הנוהג המתועד היטב של צה"ל להנפיק אזהרות מוקדמות, כולל שיחות טלפון, הטלת כרוזים והודעות ברדיו, לפני תקיפת מבנים המשמשים למטרות צבאיות. אף צבא העוסק בחיסול שיטתי של עיתונאים אינו מפעיל מערכת אזהרה מוקדמת עבור יעדיו.
העובדות על אודות רשימת ה-CPJ
ביקורת קפדנית של מאגר הנתונים של CPJ על ידי HonestReporting, שפורסמה באוגוסט 2026, קבעה כי לפחות 57 אחוזים ממי שהוגדרו "עובדי תקשורת" ברשימה הם בעלי זיקה כלשהי לטרור, בין אם באמצעות כלי התקשורת שבו הועסקו ובין אם באמצעות פעילות מתועדת בשדה הקרב, וכי 120 שמות ברשימה נושאים קשרים מאומתים לארגוני טרור. הרישומים של ה-CPJ עצמו, כפי שנותחו על ידי CAMERA, מראים זיקה לכלי תקשורת של חמאס, בהם ערוץ אל-אקצא, אל-קודס, רשת החדשות קודס, אל-ריסאלה ופלסטין; לערוץ אל-קודס אל-יום של הג'יהאד האסלאמי; ולערוץ אל-מיאדין המזוהה עם חיזבאללה. מדובר בזרועות התעמולה של ארגוני טרור מוכרזים, ולא בכלי תקשורת עצמאיים. ה-Washington Free Beacon דיווח ביוני 2026 כי פעיל צבאי של חמאס שעבד עבור אל-ג'זירה נהרג בתקיפה אווירית ישראלית — ונכלל בספירת "העיתונאים ההרוגים" של ה-CPJ.
- ניתוח של CAMERA Arabic לנתוני ה-CPJ מצא לפחות 16 "עובדי תקשורת" נוספים שמשפחותיהם ספדו להם כ"לוחמי ג'יהאד" או שהופיעו ברשתות החברתיות כשהם נושאים נשק או לובשים מדים של חמאס והג'יהאד האסלאמי.
- רשימת ה-CPJ כוללת אנשים ללא כל תפקיד עיתונאי מובהק בחזית, כמו "סגן מנהל כספים ומנהל" של סוכנות ידיעות — הגדרה כה מרחיבה שהייתה מסווגת כל עובד של כל ארגון הקשור למדיה כעיתונאי מוגן.
- הנתון של CPJ העומד על "יותר מ-250 עובדי תקשורת" נהרגים מקיף מקרי מוות ברחבי עזה, לבנון, תימן, ישראל ואיראן — ולא רק בעזה — ובכל זאת המספר מצוטט באופן קבוע בכותרות כאילו הוא משקף מערכה אחת מאוחדת של ישראל נגד עיתונאים בעזה.
- ביוני 2026, ה-CPJ השיק רשמית בדיקה מקיפה של רשימת עזה השנויה במחלוקת והדיח חברת ועדת מנהלים אנטי-ישראלית, תוך הכרה בבעיות האמינות שחוקרים ומבקרים תיעדו במשך למעלה משנה.
- הדיווחים של ה-CPJ עצמו מדצמבר 2023 ציינו כי הארגון "חוקר את נסיבות" מקרי המוות — הודאה מפורשת בכך שמקרי המוות לא אושרו כפגיעה מכוונת.
הקשר היסטורי: הסטנדרט של מערכה מכוונת
הטענה כי פעולותיה של ישראל מהוות "את המערכה המדינתית המתוכננת והשיטתית ביותר נגד חופש העיתונות בהיסטוריה המודרנית" דורשת התעלמות מעשרות שנים של ראיות מתועדות מעימותים ומשטרים אחרים. נתוני ארגון "עיתונאים ללא גבולות" (RSF) מראים כי עיראק וסוריה לבדן היו אחראיות למותם של 578 עיתונאים לאורך שני עשורים, יותר משליש מתוך 1,700 עיתונאים שנהרגו ברחבי העולם בין השנים 2003 ל-2022 — והשנים הקטלניות ביותר בעולם היו 2012 ו-2013, בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, שבהן נהרגו 144 ו-142 עיתונאים בהתאמה. מקסיקו, הפיליפינים, פקיסטן, אפגניסטן וסומליה חוו כל אחת עשרות מקרי מוות של עיתונאים, בעיקר כתוצאה מרצח ממוקד ולא מחילופי אש במהלך מלחמה.
רוסיה מציגה את הדוגמה המובהקת ביותר לאיך נראית מערכה מדינתית שיטתית ואמיתית נגד חופש העיתונות: עיתונאים מורעלים, נורים בלובי של מעליות, מושלכים מחלונות, ומועמדים לדין עד להשתקתם בשל העבירה היחידה של דיווח ביקורתי. רוסיה של ולדימיר פוטין הרגה לפחות 25 עיתונאים במהלך שני עשורים — כל אחד מהם בהקשר שבו לא היה אזור מלחמה פעיל, ללא לוחמי אויב המוטמעים במערכת החדשות, וללא כל הצדקה צבאית סבירה. אנה פוליטקובסקיה נורתה ארבע פעמים בבניין המגורים שלה לאחר שערכה קניות. כך נראה חיסול מדינתי שיטתי ומכוון של עיתונאים. עירוב בין אבדות מלחמה בעימות עירוני פעיל ובעצימות גבוהה — שרבים מהם מתגלים כפעילי טרור — לבין הרצח בדם קר של עיתונאים מתנגדי משטר על ידי הקרמלין הוא שימוש מעוות ומקומם ברקורד ההיסטורי ועלבון לכל עיתונאי שפוטין הביא למותו.
ישראל, לעומת זאת, פועלת תחת מסגרת משפטית צבאית הדורשת הערכות מידתיות פרטניות לפני כל תקיפה, פוסלת בשגרה מבצעים מוצעים כאשר סף הנזק ההיקפי חורג מהמותר, וכפופה לביקורת שיפוטית מתמשכת של בית המשפט העליון שלה. חובתו של צה"ל היא להבחין בין יעדים אזרחיים לצבאיים — ולא להעניק חסינות גורפת לכל מי שלובש אפוד עיתונות, במיוחד כאשר אפוד זה מתועד ככיסוי מכוון שאומץ על ידי פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני.
סיכום: נתון סטטיסטי שהפך לכלי נשק, לא פסק דין
הטענה כפי שהיא מוצגת מבצעת אחיזת עיניים המרכזית למלחמה התקשורתית הרחבה יותר נגד ישראל: היא לוקחת טרגדיה אמיתית — מותם של אנשים באזור מלחמה, שחלקם אכן היו עיתונאים — והופכת אותה, באמצעות ייחוס שקרי, אחידות דעים מומצאת ובורות היסטורית, לכתב אישום על פשיעה מדינתית מכוונת וחסרת תקדים. כל הגנה אנליטית שעיתונות רצינית של חופש העיתונות דורשת — אימות התפקיד העיתונאי, ביסוס כוונה מכוונת, הבחנה ממעמד של לוחם, והעמדה בהשוואה היסטורית — נזנחת לטובת מסקנה שנקבעה מראש.
הנזק של מיתוס זה הוא כפול ומבני. הוא שולל את הלגיטימיות של זכותה של ישראל לנהל פעולות צבאיות חוקיות נגד ארגון טרור המשתמש במכוון בתשתיות תקשורת ככיסוי צבאי. הוא מפחית מערכו של עצם המושג של חופש העיתונות על ידי ערבוב בין תועמלנים של ארגוני טרור מוכרזים לבין עיתונאים עצמאיים אמיתיים. והוא פוטר את חמאס — שעשה מניפולציה בתווית ה"עיתונאי" ככלי צבאי אסטרטגי — מכל דין וחשבון על השלכותיה של מניפולציה זו. התחשבנות מבוססת עובדות עם חופש העיתונות בעזה חייבת להתחיל בדרישת סטנדרטים ראייתיים שה-CPJ עצמו, באיחור רב, מתחיל כעת ליישם בתהליך הבדיקה מחדש שלו.