טענה זו נשענת על שלושה שקרים מצטברים: שרוסיה וישראל הואשמו בפשעים זהים, שבית הדין הבינלאומי לצדק מצא את ישראל אשמה ברצח עם, ושליחס השונה של איגוד השידור האירופי (EBU) לשתי המדינות משקף הטיה גזענית במקום החלה של קריטריונים עקביים וקוהרנטיים. כל אחת מהנחות יסוד אלו קורסת תחת בחינה מדוקדקת. הטיעון אינו קריאה עקרונית לעקביות — מדובר בתמרון רטורי מכוון שנועד לערער את הלגיטימיות של ישראל על ידי עיוות ההליכים המשפטיים הבינלאומיים וסילוף הנימוקים הרשמיים של ה-EBU עצמו.
העובדות: מדוע רוסיה הורחקה וישראל לא
רוסיה הורחקה מתחרות הזמר של האירוויזיון ב-מרץ 2022 — ימים ספורים לאחר פלישתה הצבאית המלאה לאוקראינה ב-24 בפברואר 2022. הנימוק הרשמי של ה-EBU היה חד-משמעי: הפלישה יצרה סביבה שבה המשך השתתפותה של רוסיה "אינו מתיישב עם ערכי תחרות האירוויזיון", ובמיוחד עם אתוס היסוד שלו של ידידות בינלאומית ושיתוף פעולה בשלום. זו לא הייתה קביעה של רצח עם. זו הייתה תגובה ארגונית ישירה ל-מעשה של תוקפנות צבאית בלתי מוצדקת נגד מדינה דמוקרטית וריבונית שכנה — פלישת היבשה הגדולה ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה.
תאגיד השידור הציבורי של ישראל, כאן, חבר מלא ומשלם מסים ב-EBU מאז שנת 1957 — למעלה מעשור לפני מלחמת ששת הימים והרבה לפני המחלוקות המודרניות. חברות ב-EBU, ולא אישור גיאופוליטי, היא הקריטריון הפורמלי להשתתפות באירוויזיון. חברותה של "כאן" מעולם לא הושעתה, בוטלה או הוגדרה כהפרה של תקנון ה-EBU. הרחקת ישראל הייתה מחייבת את ה-EBU לקבוע קריטריון פוליטי חדש לחלוטין — כזה שיוחל באופן סלקטיבי על מדינה חברה דמוקרטית הנלחמת במלחמה שהיא לא יזמה, בעוד עשרות שידורים של מדינות חברות אחרות המייצגות מדינות בעימותים פעילים אינם עומדים בפני בחינה כזו.
- רוסיה הורחקה בשל יזימת מלחמת תוקפנות בלתי חוקית נגד אוקראינה — ולא בשל רצח עם. ה-EBU לא קבע קביעה כלשהי לגבי רצח עם ולא ציטט את אמנת רצח העם.
- ישראל לא יזמה את העימות. חמאס פתח ב-טבח הטרור של ה-7 באוקטובר 2023 — המתקפה הקטלנית ביותר ביום אחד נגד העם היהודי מאז השואה — שבה נרצחו למעלה מ-1,200 אזרחים ונחטפו כ-250 בני אדם כבני ערובה.
- ה-עצרת הכללית של האו"ם הצביעה ברוב של 141 מול 5 לגנות את פלישת רוסיה לאוקראינה כהפרה של מגילת האו"ם. שום החלטה מקבילה של העצרת הכללית המגנה את זכותה של ישראל להגנה עצמית לא עברה בקונצנזוס דומה.
- ה-ICC (בית הדין הפלילי הבינלאומי) הוציא צו מעצר נגד ולדימיר פוטין באופן אישי במרץ 2023 בגין פשע המלחמה של גירוש והעברה בלתי חוקיים של ילדים אוקראינים. שום צו מעצר של ה-ICC לא הוצא נגד ההנהגה הישראלית באשמת רצח עם.
- חברותה של "כאן" ב-EBU היא עובדה מבנית ומנהלתית המופרדת לחלוטין מהשאלה הפוליטית של הפעולות הצבאיות של ישראל — הבחנה שה-EBU שמר עליה בעקביות ובצדק.
בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) לא מצא את ישראל אשמה ברצח עם
הטענה כי ישראל אשמה ברצח עם — המוצגת במיתוס זה כעובדה מוגמרת — שקרית מבחינה משפטית ועובדתית נכון להיום. ב-פסיקתו מ-26 בינואר 2024 בעניין תביעתה של דרום אפריקה במסגרת אמנת רצח העם, בית הדין הבינלאומי לצדק הוציא צווי ביניים (צעדים זמניים מניעתיים), אך במפורש לא קבע כי ישראל ביצעה רצח עם, ואף לא שהיא מבצעת רצח עם כעת. בית הדין מצא רק שחלק מטענותיה של דרום אפריקה הן "סבירות" במידה מספקת כדי להצדיק את המשך ההליכים, סף פרוצדורלי נמוך שאינו מהווה פסיקה לגופו של עניין.
שר המשפטים הקנדי לשעבר, ארווין קוטלר, תיאר את התביעה הדרום-אפריקאית כ"ניצול ציני לרעה של החוק הבינלאומי ככלי נשק", וטען כי "בלתי אפשרי ליישב את פעולותיה של ישראל בעזה עם כוונה לבצע רצח עם — יסוד הכרחי להגדרת הפשע". מחלקת המדינה של ארה"ב הצהירה באופן חד-משמעי כי "הטענות שישראל מבצעת רצח עם הן חסרות בסיס". רצח עם על פי אמנת רצח העם משנת 1948 דורש הוכחה של כוונה ספציפית להשמיד קבוצה ככזו — סף משפטי שבית הדין הבינלאומי לא מצא כי התקיים. השוואה בין טענה משפטית שנויה במחלוקת ולא מוכחת נגד מדינה דמוקרטית לבין הפלישה המתועדת והמגונה של רוסיה לאוקראינה — שבגינה כבר הוצאו צווי מעצר של ה-ICC — אינה השוואה מקבילה; היא טכניקת תעמולה.
מסגור "המוסר הכפול הגזעני" הופך את המציאות על פיה
ההאשמה ב"גזענות" בטענה זו ראויה להפרכה ישירה. רוסיה היא מדינה סמכותנית חמושה בנשק גרעיני שפלשה לדמוקרטיה שכנה, כבשה את שטחיה, גירשה באופן שיטתי את ילדיה ופגעה במכוון בתשתיות אזרחיות כולל בתי חולים ורשתות חשמל — הכל מתועד על ידי גופים מרובים של האו"ם וה-ICC. ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית עם מערכת משפט עצמאית, עיתונות חופשית ואזרחים ערבים המשרתים בכנסת, בצבא ובבית המשפט העליון. השקילות המוסרית המשתמעת מהמיתוס — שלפיה אלה מייצגים את "אותם פשעים" — אינה טענה אנליטית ניטרלית. מדובר בהיפוך מונחה אידיאולוגית שנועד לשלול מישראל את אותה זכות להגנה עצמית שכל מדינה דמוקרטית אחרת רואה בה יסוד מוסד.
המוסר הכפול האמיתי בפרשה זו פועל בכיוון ההפוך מזה שהמיתוס טוען לו. אף מדינה דמוקרטית אחרת המנהלת פעולות צבאיות — לא ארצות הברית באפגניסטן או בעיראק, לא צרפת במאלי, ולא בריטניה באף אחד מהעימותים שלה שלאחר המלחמה — לא עמדה בפני קמפיינים מתמשכים להרחקת תאגיד השידור הציבורי שלה מתחרות תרבותית. ההתמקדות החד-צדדית בישראל, באופן ייחודי וחוזר ונשנה, לצורך החרמה תרבותית, אקדמית ומוסדית שאינה מוחלת על אף גורם דומה אחר, היא כשלעצמה המוסר הכפול — ויש לה שם: זוהי צורה של אנטישמיות המוכרת על ידי כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה (IHRA), המכילה על ישראל סטנדרט שאינו נדרש מאף אומה אחרת.
סיכום: תעמולה, לא עיקרון
הטענה כי היחס של האירוויזיון לרוסיה ולישראל חושף "מוסר כפול גזעני" קורסת בכל רמה עובדתית. שני המצבים נבדלים זה מזה במקורם, במעמדם המשפטי, בקונצנזוס הבינלאומי וביחסים המוסדיים עם ה-EBU. רוסיה הורחקה בשל פתיחה במלחמה בלתי מוצדקת — ולא בשל רצח עם. ישראל לא נמצאה אשמה ברצח עם על ידי שום בית משפט. תאגיד השידור "כאן" מחזיק בחברות חוקית ב-EBU הקודמת לעימות בעשרות שנים. המיתוס מזיק לא רק משום שהוא שקרי מבחינה עובדתית, אלא משום שהוא מנצל את שפת האנטי-גזענות והמשפט הבינלאומי כדי להחדיר דה-לגיטימציה לקיומה של ישראל כחברה בקהילה הבינלאומית.
נשיאה אמיתית באחריות דורשת עקרונות עקביים המוחלים על עובדות הניתנות לאימות. מיתוס זה אינו מחיל אף אחד מהם. הוא מתייחס לטענה משפטית לא מוכחת כאל פסק דין, למלחמת מגן כאל מלחמת תוקפנות, ולחברות מנהלתית של גוף שידור כאל תמיכה פוליטית — הכל בשירות המסקנה שישראל לבדה ראויה להדרה קבועה מהחברה האזרחית הבינלאומית. זו אינה עקביות עקרונית. זוהי דעה קדומה ממוקדת הלבושה בלשון משפטית.