הטענה כי ישראל "תקפה באופן בלתי חוקי" את המשט לעזה במים בינלאומיים הופכת על פיה את המציאות המשפטית והעובדתית המתועדת. שתי חקירות עצמאיות — ועדת טירקל הישראלית וועדת פאלמר לחקירת האירועים מטעם האו"ם, בראשות ראש ממשלת ניו זילנד לשעבר סר ג'פרי פאלמר — קבעו כל אחת כי הסגר הימי של ישראל על עזה הוא חוקי לפי המשפט הבינלאומי, וכי עצירת כלי שיט המנסים להפר אותו, לרבות במים בינלאומיים, היא פעולת אכיפה חוקית. הצגת התנהלותה של ישראל כדפוס קבוע של "אלימות צבאית קטלנית" מעוותת עוד יותר את שאירע בפועל: חמש מתוך שש ספינות המשט איפשרו לכוחות הישראליים לעלות לסיפון ללא כל התנגדות, ואף אדם לא נפגע על ספינות אלו.
האלימות ב-31 במאי 2010 התרכזה אך ורק על סיפון ה-מאווי מרמרה, ספינת הדגל שהופעלה על ידי ה-IHH (קרן הסיוע ההומניטרי הטורקית), ארגון אסלאמיסטי בעל קשרים מתועדים לחמאס. כאשר לוחמי הקומנדו הימי של ישראל גלשו בחבלים אל הסיפון ממסוקים, הם הותקפו מיד על ידי קבוצת פעילים המזוהים עם ה-IHH שהיו חמושים במוטות ברזל, סכינים ונשק חם. דו"ח פאלמר — מסמך רשמי של האו"ם — אישר כי "אנשי צבא הגנה לישראל נתקלו בהתנגדות משמעותית, מאורגנת ואלימה מצד קבוצת נוסעים כאשר עלו לסיפון המאווי מרמרה, דבר שהצריך אותם להשתמש בכוח לצורך הגנתם העצמית". הקשר זה נמחק באופן שיטתי במיסגור של המיתוס, המציג את החיילים הישראלים כתוקפנים ולא כצוות המגיב למארב מתוכנן מראש.
מיסגור האירוע כ"סיוע הומניטרי" קורס גם הוא תחת בחינה ביקורתית. ישראל הציעה שוב ושוב למארגני המשט חלופה: לעגון בנמל אשדוד, לאפשר את בדיקת המטען, וישראל תעביר את כל הציוד ההומניטרי הלגיטימי לעזה באמצעות משאיות. המארגנים סירבו. באופן מובהק אף יותר, חמאס עצמו סירב בסופו של דבר לקבל את הציוד לאחר שנפרק, ובכך הבהיר כי העברת סיוע לאזרחי עזה מעולם לא הייתה המטרה הראשונית של המשימה. דוברי ה-IHH ומנהיג חמאס אסמאעיל הנייה הצהירו בפומבי כי מטרת המשט הייתה לפרוץ את הסגר — יעד פוליטי ואסטרטגי נטול כל בסיס הומניטרי.
המיתוס נהה גם על הנחה שגויה שלא נבחנה לעומק: שהסגר עצמו אינו חוקי. טענה זו נבחנה ונדחתה על ידי גופים משפטיים בינלאומיים מוסמכים. ועדת פאלמר של האו"ם מצאה כי הסגר הוא "אמצעי ביטחוני לגיטימי" ש"יישומו עלה בקנה אחד עם דרישות המשפט הבינלאומי". הסגר קיים מכיוון שחמאס — הרשות השולטת בעזה — שיגר עשרות אלפי רקטות ופצצות מרגמה לעבר יישובים אזרחיים בישראל, והבריח באופן פעיל נשק מתקדם לשטח הרצועה דרך נתיבים ימיים. מניעת צינור אספקת הנשק הזה אינה ענישה קולקטיבית; היא מהווה תגובה ביטחונית חוקית לסכסוך מזוין מתמשך.
התיעוד המשפטי והעובדתי
חקירות מוסמכות מרובות הגיעו לאותה המסקנה: הסגר של ישראל ואכיפתו היו חוקיים. ועדת פאלמר — שמונתה על ידי מזכ"ל האו"ם — קבעה ממצאים ספציפיים המפרקים כל נדבך במיתוס. הוועדה אישרה כי דבר הסגר "הוצהר ונמסר כדין" ושהוא "יושם באופן שוויוני", וכן שהוא הוטל בהתאם למטרה צבאית תקפה ולא היה בלתי מידתי בהתחשב בכך שתשתית הנמל של עזה לא הייתה מסוגלת לטפל במטען בקנה מידה גדול ממילא. ועדת טירקל, ועדת החקירה המשפטית העצמאית של ישראל בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס יעקב טירקל, הגיעה לאותה מסקנה: הן הסגר והן עצירת ספינות המשט במים בינלאומיים עלו בקנה אחד עם המשפט ההומניטרי הבינלאומי המנהגי.
- חמש מתוך שש ספינות במשט התירו את עליית הכוחות הישראליים לסיפון ללא התנגדות והגיעו בבטחה לאשדוד — ללא פציעות, ללא אלימות וללא מחלוקת.
- מדריך סן רמו למשפט הבינלאומי החל על סכסוכים מזוינים בים (1994) — המסגרת המשפטית השלטת — מתיר במפורש עצירה של כלי שיט המנסים להפר סגר, אפילו במים בינלאומיים, כאשר כלי שיט אלה מועדים לשטח עוין.
- דו"ח פאלמר של האו"ם (2011) מצא כי "המשט פעל בחוסר אחריות בניסיונו לפרוץ את הסגר הימי" ועורר "שאלות קשות לגבי התנהלותם, טבעם האמיתי ומטרותיהם של מארגני המשט, ובמיוחד ה-IHH".
- חמאס סירב לקבל את מטענו של המשט לאחר שנפרק, ובכך חשף את אופיו הריק מתוכן של נרטיב "הסיוע ההומניטרי".
- סמכות האכיפה והעצירה של ישראל קיבלה משנה תוקף בניתוח משפטי עצמאי של סוכנות הידיעות רויטרס ביוני 2010, שמצא כי תחת דיני הסגר, סמכות העצירה "יכולה לחול באופן גלובלי כל עוד כלי השיט מועד לשטח 'עוין'".
מדוע מיתוס זה מתמיד — ומדוע הוא שגוי
נרטיב המשט נבנה והוגבר במכוון על ידי ה-IHH ובעלי בריתו הבינלאומיים במטרה להשיג ניצחון תעמולתי ללא קשר לתוצאה. חברי IHH הצהירו לפני המשימה כי היא דומה ל"פשיטה או כיבוש אסלאמי" וכי בכוונתם להגיע לעזה "או למות בניסיון". הארגון הוגדר כישות הקשורה לטרור על ידי מספר ממשלות מערביות, והביע בפומבי תמיכה בקבוצות המזוהות עם אל-קאעידה. הבנת אופיו של ה-IHH חיונית להערכה כנה של תקרית המאווי מרמרה: העימות לא היה טבח של פעילי שלום, אלא מארב אלים נגד לוחמי חיל הים מצד שחקנים בעלי מניע אידאולוגי שחישבו כי שפיכות דמים תשרת את מטרתם.
המיתוס הרחב יותר בדבר "סגר בלתי חוקי" מתעלם גם מכך שמצרים אוכפת סגירה מקבילה של הגבול שלה עם עזה ברפיח — עובדה שכמעט אף פעם אינה מוזכרת על ידי תומכי המשט. אילו הסגר היה פעולת ענישה ישראלית גרידא, מצרים לא הייתה מקיימת גרסה משלה באופן עצמאי. שתי המדינות מגיבות למציאות ביטחונית משותפת: טריטוריה הנשלטת על ידי חמאס, המשתמש בתשתיות אזרחיות כדי להבריח ולפרוס נשק נגד אוכלוסיות שכנות.
המיתוס נהנה בנוסף מציר זמן סלקטיבי. ישראל החלה לעצור ספינות להברחת נשק לעזה שנים רבות לפני שחמאס תפס את השלטון רשמית בשנת 2007, מה שאומר שהסגר מעולם לא היה ענישה קולקטיבית של העזתים בשל בחירותיהם הפוליטיות — אלא מדובר באמצעי ביטחוני ממוקד נגד איום צבאי מוגדר. דו"ח פאלמר התייחס במפורש לנקודה זו, ומצא כי הסגר קדם להשתלטות חמאס וכי לא ניתן לאפיין אותו כפעולת תגמול פוליטית.
מדוע מיתוס זה מזיק
תיוג כוזב של פעולת האכיפה הימית החוקית של ישראל כ"תקיפה" נפשעת של עובדי סיוע משיג שתי מטרות מסוכנות: הוא שולל את הלגיטימציה של זכותה של דמוקרטיה ריבונית להגן על אוכלוסייתה מפני ארגון טרור מוכרז בינלאומית, ומספק כיסוי לשחקנים אסלאמיסטים המשתמשים במכוון במצג הומניטרי ככלי נשק לקידום מטרות פוליטיות וצבאיות. כאשר מארגני המשט מגייסים את המשפט הבינלאומי באופן סלקטיבי — תוך התעלמות מוחלטת מדו"ח האו"ם עצמו שזיכה את ישראל — הם חושפים כי סדר היום שלהם הוא מלחמה פוליטית ולא דאגה כנה לאזרחים פלסטינים. המכשול האמיתי לשיפור הומניטרי בעזה הוא מודל המשילות של חמאס, המנתב סיוע לשימוש צבאי, ולא הסגר החוקי והמאושר בינלאומית של ישראל.