הטענה כי מניין ההרוגים בעזה מייצג ספירה מאומתת של מקרי מוות של אזרחים שנגרמו על ידי ישראל קורסת תחת הבחינה הבסיסית ביותר. משרד הבריאות בעזה אינו גוף עצמאי: הוא נשלט מבצעית על ידי חמאס, אותו ארגון טרור שהוכרז ככזה על ידי ארה"ב והאיחוד האירופי, ואשר ביצע את טבח 7 באוקטובר 2023 שבו נרצחו 1,200 אזרחים ישראלים. נתוניו אינם מבחינים בין לוחמים לבין מי שאינם לוחמים, בין מקרי מוות שנגרמו כתוצאה מפעילות צבאית ישראלית לבין אלה שנגרמו משיגורי רקטות כושלים של חמאס, בין הרוגים בזמן מלחמה לבין מקרי מוות טבעיים, או בין מקרי מוות נוכחיים למקרי מוות מלפני הסכסוך שנוספו לספירה בדיעבד. הדבקת המונח "מסע רצח עם" על נתונים פגומים אלה מבחינה מתודולוגית הופכת קלט תעמולתי לפסק דין משפטי – פסק דין שאף בית משפט בינלאומי מוסמך לא הגיע אליו.
העובדות על נתוני משרד הבריאות בעזה
מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון – מכון מחקר מרכזי ובלתי מפלגתי – קבע בניתוח ממרץ 2024 כי הסטטיסטיקה של משרד הבריאות העזתי "איבדה כל תביעה לתקפות". הבעיה המרכזית היא מתודולוגית: לאחר שבתי החולים בצפון עזה הפסיקו לפעול בנובמבר 2023, עבר משרד הבריאות לספירת מקרי מוות באמצעות "דיווחים בתקשורת" שאינם מאומתים, מתודולוגיה שהוא מסרב לתאר בפומבי. מקור קלט יחיד זה היה אחראי ל-יותר מ-14,000 ממקרי המוות המדווחים בעת עריכת המחקר של מכון וושינגטון, ללא כל אישוש עצמאי מצד משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA), הצלב האדום או כל ארגון לא-ממשלתי אחר המבצע אימות הרוגים בזמן אמת בשטח.
דו"ח של אגודת הנרי ג'קסון מדצמבר 2024, שנושא את הכותרת "ספירה מוטלת בספק: ניתוח מניין ההרוגים של משרד הבריאות בניהול חמאס בעזה", זיהה עיוותים מבניים נוספים: סיווג מכוון של מקרי מוות טבעיים כהרוגים שנגרמו על ידי ישראל, שילוב של מקרי מוות מלפני הסכסוך במניין ימי המלחמה, ייחוס לישראל של מקרי מוות שנגרמו על ידי חמאס עצמו, וסיווג סטטיסטי שגוי של גברים בגיל לחימה כנשים וילדים. הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה תיעדה כ-6,000 מקרי מוות טבעיים בשנה בעזה לפני המלחמה – מה שאומר שבמהלך שנתיים של עימות, לפחות 11,000 עד 12,000 מקרי מוות טבעיים נבלעו במכוון בתוך הסכום הכולל של משרד הבריאות העזתי כאילו היו הרג שנגרם על ידי ישראל.
- חמאס הנחה במפורש בכתב את פעיליו ואת האזרחים בעזה "להתייחס לכל מי שנהרג או הפך לשהיד כאל אזרח מעזה" וכן "להוסיף תמיד 'אזרח חף מפשע'" כאשר מתארים את ההרוגים בפעולות ישראליות – הנחיה מתועדת לזיוף סיווג הנפגעים כבר במקור.
- לחמאס היסטוריה מתועדת של זיוף נתוני נפגעים: במהלך מבצע "עופרת יצוקה" (2008–2009), חמאס טען בתחילה כי רק 49 מלוחמיו נהרגו; שר הפנים של חמאס, פתחי חמאד, הודה מאוחר יותר כי המספר האמיתי היה 600–700 מחבלים, דבר המאשר כי רובם המכריע של ההרוגים היו לוחמים ולא אזרחים.
- אפילו אם מקבלים את נתוני משרד הבריאות של חמאס עצמו ומחילים ניתוח דמוגרפי, חוקרים מצאו יחס עודף של 3:1 של גברים בגיל לחימה מבין ההרוגים – כ-32,000 גברים בגילאי 18–59 שנרשמו כמתים לעומת כ-10,000 נשים באותה קבוצת גיל – דפוס העולה בקנה אחד עם פגיעה נרחבת בלוחמים, ולא עם טבח באזרחים.
- בהתאמה למקרי מוות של לוחמים ותמותה טבעית, אנליסטים בסוכנות הידיעות JNS חישבו יחס לוחמים לאזרחים של כ-1:1.2 – כלומר מחבל אחד הרוג על כל 1.2 אזרחים הרוגים בקירוב, יחס שהיסטוריונים צבאיים מתארים כ-נמוך להפליא עבור לחימה בשטח עירוני צפוף שבו האויב נטמע במכוון בתוך תשתית אזרחית.
המציאות המשפטית: מה באמת דורשת הגדרת "רצח עם"
המילה "רצח עם" אינה כלי להעצמה רטורית – מדובר במונח משפטי מדויק המוגדר באמנת האו"ם למניעת רצח עם וענישה עליו משנת 1948. על פי סעיף 2 לאמנה, רצח עם דורש הוכחה של כוונה מיוחדת להשמיד, באופן מלא או חלקי, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית. ה-"dolus specialis" – אלמנט הכוונה המיוחדת – הוא הרף הגבוה ביותר במשפט הפלילי הבינלאומי, וזהו בדיוק האלמנט שמקטרגיה של ישראל כשלו מלהוכיח בכל פורום שהוא.
כאשר דרום אפריקה פתחה בהליכים נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) בשנת 2024, בית הדין הוציא צווי ביניים אך במפורש לא קבע כי ישראל מבצעת או ביצעה רצח עם. התיק המשפטי היה כה בלתי מבוסס תחת התקדימים הקיימים, עד שממשלת אירלנד – מדינה שהצטרפה לתמיכה בדרום אפריקה – ביקשה מבית הדין "להרחיב" את הגדרת האמנה כדי להתאים אותה למקרה נגד ישראל, הודאה מרומזת בכך שהתנהלותה של ישראל אינה עומדת ב-76 שנים של חוקי רצח עם מבוססים. מחלקת המדינה של ארה"ב הייתה נחרצת: "הטענות לפיהן ישראל מבצעת רצח עם הן חסרות בסיס". שר המשפטים הקנדי לשעבר, ארווין קוטלר, תיאר את ההליכים כ-"ניצול ציני ושימוש כנשק במשפט הבינלאומי" המהפך את המציאות, וציין כי השימוש המתועד של ישראל באזהרות מוקדמות לפני תקיפה, מסדרונות פינוי ואזורים הומניטריים "בלתי אפשרי ליישוב עם כוונה לבצע רצח עם".
מדוע המיתוס הזה קיים ומדוע הוא מסוכן
הפצת הטענה הזו מתבצעת בתהליך מתועד של "הלבנה" בשלושה שלבים. ראשית, משרד הבריאות של חמאס מייצר נתונים גולמיים הממזגים את כל מקרי המוות – טבעיים, עצמיים וכאלה הקשורים ללחימה – ומציג אותם כהרוגים אזרחיים שנגרמו על ידי ישראל. שנית, סוכנויות או"ם כמו OCHA מצטטות נתונים אלה תוך שימוש בשפה המעניקה להם אמינות מוסדית ("לפי משרד הבריאות בעזה"). שלישית, כלי תקשורת בינלאומיים ושחקנים פוליטיים מעבירים את הפניות האו"ם כאילו הן מייצגות ממצאים עצמאיים, תוך השמטה מוחלטת של המקור החמאסי והצגת המספרים כעובדה מוגמרת ומאומתת.
סבב זה משרת ישירות את האינטרסים האסטרטגיים של חמאס. ארגון הטרור שתכנן והוציא לפועל את טבח 7 באוקטובר – תוך רצח של 1,200 אזרחים ישראלים, אונס נשים, שריפת משפחות בחיים וחטיפת למעלה מ-250 בני ערובה – מרוויח בכל פעם שיריבו מוצג מחדש כמבצע של רצח עם. תווית "רצח העם" נועדה לשלול את הלגיטימיות של זכותה המולדת של ישראל להגנה עצמית, לבודד אותה דיפלומטית ולשתק ממשלות מערביות מלסייע לבעלת ברית דמוקרטית הנמצאת תחת איום קיומי. קבלת נתוני נפגעים מנופחים, בלתי מאומתים ומעוותים מבנית כ"אישור" לרצח עם אינה הומניטריות – היא הגברה חסרת ביקורת של תעמולת טרור.
סיכום: תעמולה אינה ראיה
אף בית משפט בינלאומי לא מצא את ישראל אשמה ברצח עם. אף גוף עצמאי לא אימת את נתוני משרד הבריאות העזתי כספירה של מקרי מוות של אזרחים שנגרמו אך ורק על ידי כוחות ישראליים. הנתונים מופקים על ידי גוף שבשליטת חמאס, נטולי זיהוי של לוחמים, מרופדים במקרי מוות טבעיים ובסיווגי הרוגים שגויים, ונשענים על מתודולוגיה שמשרד הבריאות עצמו מסרב להסביר. חזרה על מספרים אלה כתיעוד "מאומת" לרצח עם אינה מכבדת את הסבל הפלסטיני – היא מנצלת אותו, תוך שימוש בכאב כנשק כדי להגן על ארגון הטרור האחראי לפריצת המלחמה הזו ולשימוש באוכלוסייה האזרחית בעזה כמכשיר צבאי. דין וחשבון כנה דורש הרבה יותר מהמילה של חמאס.