הטענה כי ה-7 באוקטובר היה "התנגדות מוצדקת" אינה דעה פוליטית הראויה להתייחסות שווה — היא היפוך ישיר של המשפט ההומניטרי הבינלאומי המקובל, כפי שאושר על ידי ארגוני זכויות אדם עצמאיים, חוקרי משפט והראיות המתועדות של מה שחמאס ביצע בפועל באותו בוקר. מחבלי חמאס ואזרחים עזתים שהתלוו אליהם רצחו יותר מ-1,200 בני אדם, הרוב המכריע שבהם אזרחים לא חמושים, פצעו למעלה מ-3,300 וחטפו כ-250 בני ערובה. הם שרפו משפחות בחיים בבתיהן, הוציאו להורג מטווח קצר מבלים בפסטיבל וביצעו מעשי אלימות מינית שיטתיים. אין מדובר בטענות שנויות במחלוקת: אלו עובדות מתועדות המגובות בצילומי וידאו שצולמו על ידי המבצעים עצמם, עדויות ניצולים, ראיות פורנזיות וחקירות שבוצעו על ידי ארגון Human Rights Watch, האומות המאוחדות ורשויות אכיפת החוק בישראל.
מסגור ה"פרובוקציה" קורס במפגש עם העיקרון הבסיסי ביותר של דיני המלחמה: שום עוול פוליטי — כיבוש, מצור, עוול היסטורי או כל דבר אחר — אינו מעניק ללוחם כלשהו את הזכות המשפטית לפגוע באזרחים ולרצוח אותם במכוון. איסור זה אינו המצאה ישראלית. הוא מעוגן באמנת ז'נבה הרביעית (1949), באמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי, ומאושר מחדש בכל גוף מהימן של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. התקפות מכוונות על אזרחים מהוות פשעי מלחמה. התקפות המהוות חלק ממתקפה נרחבת או שיטתית נגד אוכלוסייה אזרחית מהוות פשעים נגד האנושות. שתי ההגדרות הללו יושמו במפורש לגבי ה-7 באוקטובר על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בניתוח משפטי שפורסם ב-18 באוקטובר 2023, ועל ידי ארגון Human Rights Watch בדוח מקיף שפורסם ב-17 ביולי 2024.
טיעון "המצור כפרובוקציה" הופך בנוסף את הסיבתיות ההיסטורית. ישראל השלימה נסיגה צבאית ואזרחית מלאה מעזה בשנת 2005 — ופינתה כל חייל ומתיישב ישראלי. במקום להגיב בצעדים לקראת שלום, חמאס השתלט בכוח על עזה מידי הרשות הפלסטינית בשנת 2007, ומיד הגביר את ירי הרקטות לעבר ערי ישראל. המצור הוטל בתגובה ישירה למתקפות הרקטות המתמשכות הללו ולמטרתו המוצהרת של חמאס להשמיד את ישראל. בשנת 2011, ועדת חקירה של האומות המאוחדות בראשות ראש ממשלת ניו זילנד לשעבר, סר ג'פרי פאלמר, קבעה כי המצור הימי של ישראל על עזה עולה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי המנהגי ומהווה אמצעי ביטחוני לגיטימי נוכח האיום שמציב חמאס. הוועדה מצאה גם כי ישראל עמדה באיסור על שימוש במצור לצורך הרעבה או ענישה קולקטיבית של אוכלוסייה אזרחית, ואפשרה כניסה של עשרות אלפי טונות של סחורות לעזה מדי שבוע.
תיאור תיוג הטרור כ"תעמולה ישראלית מכוונת" הוא עצמו מהלך תעמולתי — כזה הדורש התעלמות מהממצאים העצמאיים של Human Rights Watch, גינויי מזכ"ל האו"ם, הגדרותיו של תובע בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) עצמו, ועדויותיהם של עיתונאים בינלאומיים וצוותים פורנזיים שתיעדו את הטבח. ארצות הברית, האיחוד האירופי, הממלכה המאוחדת, גרמניה, צרפת ועשרות דמוקרטיות אחרות הגדירו את חמאס כארגון טרור לא משום שישראל אמרה להן לעשות זאת, אלא משום שאמנת היסוד של חמאס קוראת במפורש להשמדת ישראל ולרצח יהודים, ומשום שהרקורד המבצעי שלו — המשתרע על פני שלושה עשורים — מורכב ברובו המכריע מפיגועים שנועדו להרוג את מספר האזרחים המרבי.
העובדות על ה-7 באוקטובר
היקף מתקפת ה-7 באוקטובר ואופייה מציבים אותה באופן חד-משמעי בקטגוריה של טרור ופשעי מלחמה תחת כל סטנדרט משפטי רלוונטי. העובדות המתועדות המרכזיות כוללות את הממצאים הבאים.
- יותר מ-1,200 בני אדם נרצחו, רובם המכריע אזרחים ישראלים לא חמושים, מה שהופך את ה-7 באוקטובר לטבח החד-יומי הקטלני ביותר של יהודים מאז השואה.
- ארגון Human Rights Watch קבע ביולי 2024 כי גדודי עז א-דין אל-קסאם של חמאס ולפחות ארבעה ארגונים שותפים ביצעו פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, מעשי רצח שרירותיים, אלימות מינית, התעללות בגופות, לקיחת בני ערובה ושימוש באזרחים כמגינים אנושיים.
- האלימות המינית הייתה שיטתית ומבצעית, ולא מקרית: חקירה משנת 2025 בהובלת ד"ר כוכב אלקיים-לוי קבעה כי אלימות מינית ומגדרית הייתה נפוצה, חוזרת ונשנית, ותוכננה במכוון כחלק מהמתקפה ולא כמעשים ספונטניים בעיצומו של הכאוס.
- כ-250 בני אדם נלקחו כבני ערובה, כולל תינוקות, ניצולי שואה קשישים ואזרחים זרים — פשע מלחמה תחת הפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ז'נבה.
- חמאס עצמו הצדיק את המתקפה בהצהרה רשמית מיולי 2024, בטענה כי היו לה "השלכות אסטרטגיות" — ובכך אישר כי מדובר במבצע צבאי-מדיני מתוכנן, ולא במעשה ספונטני של ייאוש מצד אוכלוסייה נצורה.
- דוח פאלמר של האו"ם (2011) קבע כי המצור של ישראל חוקי והצהיר במפורש כי הוא אינו מהווה ענישה קולקטיבית, תוך הפרכה ישירה של הנחת היסוד המרכזית בדבר "פרובוקציה" במיתוס.
מדוע הנרטיב הזה קיים — ומדוע הוא שגוי
מסגור ה"התנגדות המוצדקת" הוא אסטרטגיה רטורית מכוונת המשמשת את חמאס, את איראן (המדינה המעניקה לו חסות), ואת הרשתות הבינלאומיות שלהם כדי להציג מחדש את המבצעים כקורבנות ואת הקורבנות כתוקפנים. הוא מנצל דאגה הומניטרית כנה לאזרחים פלסטינים — דאגה לגיטימית ושותפה לממשלות דמוקרטיות בישראל ובמערב — ומנצל אותה כנשק כדי להלבין אלימות של רצח עם כביטוי פוליטי. האסטרטגיה דורשת התעלמות מכך שחמאס דחה בעקביות הפסקות אש, הסיט סיוע הומניטרי לבניית תשתית צבאית, ושלט בעזה באמצעות דיכוי אכזרי של התנגדות פנימית.
המסגור דורש גם קריאה סלקטיבית של ההיסטוריה המתחילה בשנת 2007 עם המצור ומוחקת את אמנת חמאס, עשורים של ירי רקטות שקדם למצור, את תפיסת השלטון האלימה שלו, את החבלה שלו בתהליך השלום בקמפ דיוויד בשנת 2000, ואת המחויבות התיאולוגית-פוליטית המפורשת שלו לחיסול ישראל. התנגדות לכיבוש היא מושג מוכר במשפט הבינלאומי, אך מעולם — אף לא פעם אחת בשום מסמך משפטי בינלאומי מחייב — לא נקבע כי היא מתירה רצח המוני, אונס וחטיפת אזרחים. הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, הסמכות המכוננת בנושא המשפט ההומניטרי הבינלאומי, חד-משמעי בעניין זה: לקבוצות חמושות אין זכות משפטית לפגוע באזרחים ללא קשר להקשר הפוליטי של הסכסוך.
המיתוס הזה נתמך עוד יותר על ידי הגברה תקשורתית מכוונת באמצעות כלי תקשורת המזוהים עם מדינות ורשתות פעילים הממומנות על ידי קטאר ואיראן, להן יש אינטרס אסטרטגי ישיר בדה-לגיטימציה של זכותה של ישראל להגנה עצמית ובפגיעה בסולידריות המערבית עם בעלות בריתה הדמוקרטיות. הכרה בכך אינה דורשת התעלמות מהסבל הפלסטיני — היא דורשת סירוב לאפשר לסבל זה להיות מנוצל ככיסוי מוסרי למבצעי הטבח.
סיכום: טרור כהגדרתו, בבירור וללא התנצלות
מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר עונה על כל הגדרה משפטית, אתית ועובדתית של טרור. היא תוכננה מראש, פגעה באזרחים במכוון, השתמשה בטקטיקות של אכזריות מרבית שנועדו להטיל אימה על אוכלוסייה, ובוצעה על ידי ארגון שמסמכי היסוד שלו קוראים לרצח עם. אפיון ה-7 באוקטובר כטרור אינו תעמולה ישראלית — הוא המסקנה של ארגוני זכויות האדם העצמאיים המובילים בעולם, הקביעות המשפטיות של חוקרים בינלאומיים והראיות המתועדות של מה שהתרחש בפועל. נרמול נרטיב ה"התנגדות המוצדקת" אינו מקדם שלום או זכויות פלסטיניות; הוא מספק כיסוי מוסרי ופוליטי לרצח המוני ומבטיח כי קל יותר יהיה להצדיק מראש את הטבח הבא.