הטענה כי צו המעצר של בית הדין הפלילי הבינלאומי נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מייצג הרשעה משפטית בפשעי מלחמה היא עיוות יסודי של האופן שבו המשפט הפלילי הבינלאומי פועל — וזו טענה אשר, בין אם מתוך בורות ובין אם מתוך תעמולה מכוונת, הופצה באופן נרחב כדי לעשות דה-לגיטימציה לישראל בדעת הקהל הציבורית. צו מעצר הוא נקודת הפתיחה של הליך משפטי, ולא סיומו. הוא מבסס עילה סבירה להעמדה לדין, ותו לא. התייחסות אליו כאל פסק דין הופכת את העיקרון הבסיסי ביותר של המשפט הפלילי: חזקת החפות מפשע.
העובדות המשפטיות: צו מעצר לעומת פסק דין
לפי סעיף 58 של חוקת רומא — האמנה שהקימה את בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) — ערכאת קדם-המשפט רשאית להוציא צו מעצר כאשר קיים "יסוד סביר להניח" כי אדם ביצע פשע הנמצא בסמכות השיפוט של בית הדין. זהו רף ראייתי נמוך במכוון, המקביל ל"חשד סביר" (probable cause) במערכות משפט לאומיות, ומטרתו להתחיל הליכים — לא לסיים אותם. הוא שונה לחלוטין מהסטנדרט של "מעבר לספק סביר" הנדרש לצורך הרשעה פלילית. במקרה של נתניהו, ערכאת קדם-המשפט הראשונה של בית הדין עצמו תיארה במפורש את קביעתה במונחים מקדמיים אלה כאשר הוציאה את הצווים ב-21 בנובמבר 2024.
באופן קריטי, בית הדין הפלילי הבינלאומי אינו מתיר משפטים שלא בפני הנאשם (in absentia). בית הדין אינו יכול להרשיע אדם אלא אם כן הוא נמצא במשמורתו ועמד למשפט תוך שמירה מלאה על זכויותיו להליך הוגן. נכון להיום, שום משפט לא החל, שום ראיה לא נבחנה בפני שופטים, לא הוצגה הגנה ולא ניתן פסק דין. במסגרת הפרוצדורלית של בית הדין עצמו, צו המעצר הוא כלי שנועד לאלץ חשוד להתייצב — ולא הצהרת אשמה. כל מי שטוען אחרת טועה קשות בהבנת המשפט הבינלאומי, או מעוות אותו במכוון.
- סעיף 58, חוקת רומא: צווי מעצר דורשים רק "יסוד סביר להניח" — הרף הראייתי הנמוך ביותר בהליכי בית הדין הפלילי הבינלאומי.
- אין משפט שלא בפני הנאשם: בית הדין אינו יכול להרשיע אדם שאינו נמצא במשמורתו; נתניהו לא נעצר, לא נשפט ולא הורשע.
- ישראל אינה חברה בבית הדין הפלילי הבינלאומי, דבר המעלה שאלות סמכות שיפוט לא פתורות ושנויות במחלוקת שישראל ערערה עליהן רשמית בפני ערכאת הערעורים של בית הדין.
- צו ערכאת קדם-המשפט כפוף לערעור משפטי מתמשך; ישראל הגישה הודעת ערעור החולקת על סמכות השיפוט של בית הדין, בטיעון כי "הנזק התדמיתי" של צו שהוצא שלא כדין נגד מנהיג שנבחר באופן דמוקרטי הוא עמוק ובלתי הפיך.
שערוריית קארים קאן ושלמות ההליכים הללו
צו המעצר נגד נתניהו קודם באופן אישי והוכרז בפומבי על ידי קארים קאן, התובע הראשי של בית הדין. ב-24 ביולי 2026, קאן הודח רשמית מתפקידו בהצבעה של האספה של המדינות החברות בבית הדין (Assembly of States Parties) — הגוף המנהל של בית הדין המונה 125 חברות — בעקבות הליכים משמעתיים הקשורים לחשדות להתנהגות מינית בלתי הולמת כלפי חברת צוות זוטרה. 82 מתוך 125 מדינות חברות הצביעו בעד הדחתו בהצבעה חשאית שנערכה באו"ם בניו יורק. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה בת 24 השנים של בית הדין שתובע מכהן מודח מתפקידו.
הדחתו של קאן אינה מבטלת אוטומטית את הצווים שיזם — שכן הליכי בית הדין נפרדים מוסדית מכל תובע ספציפי — אך היא מערערת באופן קשה ולגיטימי את אמינות שיקול הדעת הפוליטי והיושרה המוסדית שעמדו מאחורי הגשת הבקשה לצווי המעצר. האדם שעמד מול המצלמות כדי להכריז על מה שתיאר כרגע מכונן באחריותיות הבינלאומית, היה נתניהו נתון בו-זמנית לחקירה של בית הדין שלו עצמו בגין התנהגות פוגענית כלפי כפיפה. לשכת עורכי הדין הבריטית כבר השעתה את קאן ביוני 2026 עד לבירור חקירת ההתנהגות הבלתי הולמת. עובדות אלו רלוונטיות ישירות לכל הערכה כנה של ההליכים שהוביל.
מדוע המיתוס הזה מסוכן
העירוב המכוון בין צו מעצר להרשעה אינו טעות תמימה — זוהי טכניקת תעמולה המנצלת את חוסר ההיכרות של הציבור עם המשפט הבינלאומי כדי להשיג תוצאה פוליטית: דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולממשלתה הנבחרת בזירה העולמית, ללא הצורך במשפט אמיתי, ראיות ממשיות או הליך הוגן. זהו קיצור דרך לפסק דין שהחוק עצמו לא נתן. הפצת המיתוס הזה מסייעת גם לנרמול הפוליטיזציה של מוסדות בינלאומיים — אותו בית דין פלילי בינלאומי שנאבק במשך שני עשורים על לגיטימיות סמכותו, הרשיע רק קומץ קטן של אנשים בעלויות עתק, וכעת ניצב בפני שערורייה פנימית היסטורית המערבת את התובע הראשי שלו עצמו.
מדינות דמוקרטיות, כולל ארצות הברית, מזהירות מזה זמן רב בדיוק מפני סיכון זה: שבית הדין הפלילי הבינלאומי ישמש ככלי נשק פוליטי נגד דמוקרטיות ריבוניות ונבחריהן. הצו נגד נתניהו — שהוצא נגד מנהיג של מדינה שכלל אינה חברה בבית הדין, על ידי תובע שפוטר כעת בשל התנהגות בלתי הולמת, ותחת רף של "יסוד סביר להניח" הנופל בהרבה מהוכחת אשמה — הוא מקרה בוחן המראה מדוע אזהרות אלו היו מבוססות היטב. המיתוס לפיו הצו שווה להרשעה אינו רק שקר משפטי; הוא מהווה מתקפה מזיקה על עצם מושג הצדק שהוא מתיימר לייצג.