הטענה מערבבת מיסודה בין שני מושגים משפטיים שונים לחלוטין: צו מעצר והרשעה פלילית. על פי סעיף 58 לחוקת רומא, לשכת קדם-המשפט של ה-ICC רשאית להוציא צו מעצר כאשר היא מוצאת "יסוד סביר להניח" כי אדם ביצע פשע – רף נמוך המקביל לחשד סביר לכתב אישום (probable cause), ולא לקביעת אשמה. סעיף 66 לחוקת רומא מעגן במפורש את חזקת החפות, וקובע כי כל נאשם "ייחשב חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו בפני בית הדין בהתאם לחוק המוחל". נתניהו הואשם, אך לא עמד למשפט, לא הורשע ולא נגזר דינו. המרחק המשפטי בין צו מעצר להרשעה אינו עניין טכני בלבד – הוא המסד כולו של הליך הוגן.
מטעה באותה מידה היא הטענה כי הצו מחייב כל מדינה בעולם לעצור את נתניהו. חוקת רומא היא אמנה, ואמנות מחייבות רק את המדינות שאישררו אותן. רק 125 המדינות החברות בחוקת רומא נושאות בחובת שיתוף פעולה או מעצר כלשהי תחת תנאיה – וגם חובה זו כפופה לערעורי סמכות שיפוט, למחלוקות בנושא חסינות דיפלומטית ולפרשנות ריבונית. ארצות הברית – הדמוקרטיה החזקה בעולם ובת בריתה המובילה של ישראל – משכה את חתימתה מחוקת רומא בשנת 2002 ונושאת באפס מחויבות משפטית על פיה. רוסיה, סין, הודו וישראל עצמה הן באופן דומה מדינות שאינן חברות באמנה. הטענה כי הצו חל באופן אוניברסלי היא פשוט שקרית מבחינת דיני האמנות הבינלאומיים.
תקדימי העבר בעולם האמיתי מדגישים את פער האכיפה הקיים אפילו בקרב המדינות החברות באמנה. כאשר ה-ICC הוציא צו מעצר נגד נשיא סודאן עומר אל-בשיר בשנת 2009, הוא ביקר לאחר מכן בצ'אד, קניה, דרום אפריקה ובמדינות ערביות רבות – וכל זאת מבלי שנעצר – על אף שחלק ממדינות אלו חתומות על חוקת רומא. ביולי 2026, ראש הממשלה נתניהו נסע לוושינגטון די. סי., ובכך אישר באופן מעשי כי צו ה-ICC אינו מהווה איסור נסיעה במדינות שאינן חברות באמנה. ראש עיריית ניו יורק, זוהראן ממדאני, המוכר כמבקר חריף של ישראל בעצמו, נאלץ להודות בפומבי כי אין לו סמכות לעצור את נתניהו, דבר הממחיש כיצד אפילו גורמים פוליטיים מקומיים בארה"ב מוגבלים בשל היעדרן של חובות מכוח חוקת רומא.
התפוצה הוויראלית של מיתוס זה אינה מקרית. היא משרתת מטרה פוליטית מכוונת: לייצר תדמית לפיה נתניהו – ובהשלכה מכך ישראל – מוגדרים כפושעים ומבודדים בזירה הבינלאומית, בעוד המציאות המשפטית מוגבלת ומנוגדת לכך בהרבה. ישראל ערערה רשמית על בסיס סמכות השיפוט של הצו בפני לשכת הערעורים של ה-ICC בנובמבר 2024, בטיעון שלשכת קדם-המשפט דחתה את ערעור הריבונות של ישראל מטעמים פרוצדורליים ללא דיון מהותי, תהליך שהיועצת המשפטית לממשלה של ישראל הגדירה כפגיעה בשלטון החוק. ההליכים המשפטיים נמשכים וטרם הוכרעו.
העובדות: מה צו המעצר של ה-ICC באמת עושה ומה הוא אינו עושה
צו המעצר של ה-ICC נגד נתניהו הוצא על ידי לשכת קדם-המשפט הראשונה ב-21 בנובמבר 2024, תחת "המצב במדינת פלסטין". זהו מסמך האשמה המבוסס על רף של חשד סביר (probable cause) – הוא אינו קובע אשמה, אינו מטיל עונש, ואינו נושא משקל משפטי של פסק דין פלילי. לשון חוקת רומא עצמה מבהירה זאת מעבר לכל ספק במספר סעיפים.
- סעיף 58 (חוקת רומא): צו מעצר דורש אך ורק "יסוד סביר להניח" כי האדם ביצע פשע שבסמכות ה-ICC – רף הראיות הנמוך ביותר בהליך הפלילי, המקביל להגשת כתב אישום.
- סעיף 66 (חוקת רומא): "כל אדם ייחשב חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו בפני בית הדין בהתאם לחוק המוחל". צו מעצר אינו מבטל חזקה זו.
- סעיפים 86–87 (חוקת רומא): חובות שיתוף הפעולה והמעצר מחייבות באופן בלעדי את 125 המדינות החברות באמנה. למדינות שאינן חברות – כולל ארצות הברית, רוסיה, סין, הודו וישראל – אין כל מחויבות משפטית כזו.
- ארצות הברית ביטלה את חתימתה על חוקת רומא בשנת 2002 וחוקקה חקיקה פנימית (החוק להגנת אנשי שירות אמריקאים - ASPA) שנועדה במיוחד להגביל את סמכות השיפוט של ה-ICC על אנשי צוות אמריקאים ובני בריתם.
- תקדים בשיר: אפילו מדינות החברות רשמית בחוקת רומא – צ'אד, קניה ודרום אפריקה – נמנעו שוב ושוב מלעצור את אל-בשיר כאשר ביקר בשטחן, דבר המוכיח כי למנגנון הצווים אין אכיפה אוניברסלית, אפילו בקרב המדינות המחויבות לכך.
- ביקורו של נתניהו בוושינגטון די. סי. ביולי 2026 הוכיח בפועל כי הצו אינו מונע נסיעות למדינות שאינן חברות באמנה ואינו נושא מנגנון אכיפה גלובלי אוטומטי.
רקע היסטורי: מגבלותיו המבניות של ה-ICC והפוליטיזציה של המשפט הבינלאומי
בית הדין הפלילי הבינלאומי הוקם בשנת 2002 מכוח חוקת רומא כבית דין של מוצא אחרון, שנועד לטפל בפשעים הבינלאומיים החמורים ביותר כאשר מערכות המשפט הלאומיות אינן מסוגלות או רוצות לפעול. הוא מעולם לא תוכנן, ואינו מתפקד בפועל, כגוף על-לאומי בעל סמכות שיפוט פלילית אוניברסלית. מעצמות עולמיות מרכזיות – כולל ארצות הברית, רוסיה, סין והודו – סירבו לאשרר את החוקה בדיוק בשל חששות מפני מניפולציה פוליטית של המנדט התביעתי שלו. ישראל חתמה על האמנה בשנת 2000 אך, בדומה לארה"ב, משכה רשמית את כוונת האישרור שלה בשנת 2002.
הצו נגד נתניהו נולד מתוך בסיס סמכות שיפוט שנוי במחלוקת עזה: קביעת ה-ICC משנת 2021 כי "פלסטין" נחשבת למדינה חברה ששטחה מפעיל את סמכות ה-ICC – קביעה שישראל וארצות הברית דוחות על בסיס עקרונות משפטיים יסודיים. ישראל ערערה רשמית על סמכות בית הדין לפי סעיף 19(2) לחוקת רומא, בטיעון שיש לה הן את היכולת והן את הרצון לחקור הפרות לכאורה באמצעות מערכת המשפט שלה עצמה. ערעור סמכות זה תלוי ועומד בפני לשכת הערעורים של ה-ICC. מבקרים מכל קצוות הקשת המשפטית – כולל בכירים לשעבר ב-ICC ומומחים למשפט בינלאומי – ציינו את האופי חסר התקדים של הוצאת צווים נגד ראש ממשלה מכהן של מדינה דמוקרטית בעוד ערעורי הסמכות טרם הוכרעו.
המיתוס על חובת צו "אוניברסלית" של ה-ICC מתעלם גם מהמבנה המקורי של בית הדין עצמו: ל-ICC אין כוח משטרה, אין זרוע אכיפה ואין סמכות שיפוט כפויה על מדינות שאינן חברות באמנה. הוא נשען כולו על שיתוף פעולה מרצון של מדינות – מאפיין שהגביל בעקביות את הישג ידו כאשר מדינות חזקות או בנות בריתן היו מעורבות, כפי שהוכיח מקרה אל-בשיר באופן חד-משמעי במשך למעלה מעשור.
סיכום: צו אינו פסק דין, ואמנה מחייבת רק את החתומות עליה
הטענה כי צו ה-ICC מהווה הרשעה או מטיל חובות נסיעה ומעצר אוניברסליות היא עיוות מסוכן של המשפט הבינלאומי, המשמש לדה-לגיטימציה של בת ברית דמוקרטית תוך הטעיית הציבור לגבי אופן פעולתם האמיתי של מוסדות משפטיים בינלאומיים. צו מעצר הוא כלי משפטי מקדמי, ולא פסק דין סופי; חזקת החפות אינה מושעית בעקבותיו. החובה לאכוף את הצו היא חוזית ומוגבלת למדינות החברות בחוקת רומא, והיא מחריגה במפורש את ארצות הברית ואת מרבית שותפותיה האסטרטגיות המרכזיות של ישראל.
הדהוד המיתוס הזה – בין אם באמצעות הרשתות החברתיות, ארגוני אקטיביסטים או סיקור תקשורתי אוהד – מקדם קמפיין רחב יותר לבידודה הדיפלומטי של ישראל על ידי הצגתה והצגת מנהיגיה באופן שקרי כמי שמגונים באופן אוניברסלי על ידי המערכת המשפטית הבינלאומית. האמת היא שצו ה-ICC שנוי במחלוקת, מעורער מבחינת סמכותו השיפוטית, מקדמי מבחינה משפטית ובלתי ניתן לאכיפה נגד מדינות שאינן חברות באמנה. שיח אחראי דורש להציג הבחנות אלו בבירור ולהגן עליהן בנחישות.