טענה זו מעוותת מיסודה את אופן פעולתו של המשפט הפלילי הבינלאומי. צו מעצר המונפק על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי הוא תחילתו המוחלטת של הליך משפטי, ולא סופו. אין בו שום קביעה של אשמה כלל. תחת סעיף 66 לחוקת רומא, כל אדם הכפוף להליכי ה-ICC "ייחשב לחף מפשע עד אשר תוכח אשמתו בפני בית הדין בהתאם לחוק המחיל" — חזקה הנותרת בעינה באופן מלא עבור בנימין נתניהו כיום.
הצו, שהוצא ב-21 בנובמבר 2024 על ידי ערכאת קדם-המשפט (Pre-Trial Chamber) של ה-ICC, התבסס על הרף המשפטי של "יסוד סביר להניח" — רף הראיות הנמוך ביותר בכל הליך ה-ICC, המקביל פחות או יותר לחשד סביר במערכות משפט פליליות מקומיות. זהו מרחק עצום מהסטנדרט של "הוכחה מעבר לכל ספק סביר" הנדרש לפי סעיף 66(3) לחוקת רומא לצורך הרשעה בפועל. ערבוב בין שני רפי ראיות שונים בתכלית אלו אינו רק חסר דיוק — הוא מהווה עיוות מכוון שנועד לייצר נזק תדמיתי ללא הליך הוגן.
נתניהו הוא, במינוח המשפטי של ה-ICC, חשוד — לא נאשם, לא נתבע בעיצומו של משפט, ובוודאי שלא אדם שהורשע. כדי שתתרחש הרשעה, יהיה עליו להיעצר, להיות מועבר להאג, לעמוד למשפט בפני ערכאת הדיון המלאה (Trial Chamber) תוך מתן הזדמנות להציג הגנה, ולהימצא אשם על ידי שופטים המחילים את רף ההוכחה הגבוה ביותר. אף אחד מהצעדים הללו לא התרחש. ישראל ערערה רשמית על סמכות השיפוט של ה-ICC, וארצות הברית — שאינה חברה בחוקת רומא — דחתה על הסף את סמכותו של בית הדין בעניין, כאשר הנשיא ביידן כינה את הצו "שערורייתי".
כמו כן, הצו אינו מהווה "חוק בינלאומי מחייב" במובן שהמיתוס מרמז עליו. הוא מחייב מדינות החברות בחוקת רומא לשתף פעולה במעצר של חשוד הנכנס לשטחן — הוא יוצר חובה פרוצדורלית על מדינות, ולא פסק דין משפטי לגבי אשמתו של אדם. צווי מעצר של ה-ICC תלויים ועומדים נגד מספר רב של אנשים מזה שנים מבלי שהובילו אי-פעם להרשעות, וכמה מהם — כולל אלו נגד אישים בסודאן ובלוב — לא בוצעו מעולם.
העובדות המשפטיות
המבנה של הליכי ה-ICC הופך את המיתוס לבלתי קוהרנטי מבחינה משפטית. חוקת רומא מכוננת הליך ברור ורב-שלבי הנע מ-בחינה מקדמית ← חקירה ← צו מעצר ← מסירה ← אישור אישומים לפני משפט ← משפט ← פסק דין. נתניהו נמצא בשלב צו המעצר — השלב השלישי של תהליך ששלבו הסופי, פסק הדין, טרם הושג. נוסח ההחלטה של ערכאת קדם-המשפט עצמה מאשש זאת: השופטים קבעו רק כי ישנו "יסוד סביר להניח" שמעשים מסוימים התרחשו, ונמנעו במפורש מכל קביעה של אחריות פלילית.
- סעיף 58, חוקת רומא: צו מעצר עשוי להיות מונפק כאשר ערכאת קדם-המשפט מוצאת "יסוד סביר להניח" שהאדם ביצע פשע הנמצא בסמכות השיפוט של בית הדין — סטנדרט של עילת מעצר סבירה, ולא קביעת אשמה.
- סעיף 66, חוקת רומא: "כל אדם ייחשב לחף מפשע עד אשר תוכח אשמתו בפני בית הדין בהתאם לחוק המחיל." חזקת חפות זו היא מוחלטת וחלה על נתניהו בשלב זה.
- סעיף 74, חוקת רומא: הרשעה דורשת מערכאת הדיון להיות "משוכנעת באשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר" — רף שניתן להחילו רק לאחר משפט אדוורסרי מלא, אשר לא התקיים.
- ישראל ערערה רשמית על סמכות השיפוט של ה-ICC ב-20 בספטמבר 2024, בטיעון שהיא מחזיקה במערכת משפט עצמאית המסוגלת לחקור טענות בעצמה — טיעון משלים (עקרון המשלימות) תחת סעיף 17 לחוקת רומא שנותר תלוי ועומד מבחינה משפטית.
- נתניהו הגיש ערעור רשמי על הצווים ב-27 בנובמבר 2024, כשהוא קורא תיגר הן על הבסיס העובדתי והן על הבסיס המשפטי של ממצאי ערכאת קדם-המשפט.
- ארצות הברית — שאינה חברה בחוקת רומא — הטילה סנקציות על פקידי ה-ICC בקשר לחקירה, דבר המדגיש את לגיטימיות סמכות השיפוט השנויה במחלוקת של ההליכים.
הקשר היסטורי: כיצד מיוצר המיתוס הזה
הערבוב המכוון בין צו מעצר לבין הרשעה הוא טכניקת תעמולה חוזרת ונשנית המופעלת על ידי אויביהן של ישראל והמערב. היא עוקבת אחר ספר כללים מוכר: ניצול המורכבות הטכנית של הליכים משפטיים בינלאומיים כדי להציג מסקנה משפטית כוזבת במרחב הציבורי, תוך הסתמכות על כך שרוב הקהל לא יבחין בהבדל בין "יסוד סביר להניח" לבין "הוכחה מעבר לכל ספק סביר". התוצאה היא הלבנה של האשמה פוליטית לכדי פסק דין משפטי פיקטיבי.
ראוי לציין כי ה-ICC הוציא צווי מעצר נגד דמויות הנעות מוולדימיר פוטין ועד עומר אל-בשיר ומועמר קדאפי — איש מהם לא היה "פושע מלחמה מוכר באופן משפטי" מכוח צו המעצר לבדו. אל-בשיר מת במשמורת סודאנית מבלי שהועבר אי-פעם להאג; צו המעצר נגדו היה תלוי ועומד במשך למעלה מעשור מבלי שהוביל להרשעה. הרקורד של ה-ICC עצמו מוכיח כי צו מעצר והרשעה הם אירועים משפטיים נפרדים לחלוטין המופרדים על ידי שנים של הליכים ומשפט אדוורסרי.
חשוב לא פחות הוא בסיס סמכות השיפוט השנוי במחלוקת של ההליכים. ישראל אינה חתומה על חוקת רומא. טענת הסמכות של ה-ICC נשענת על הצטרפותה של הרשות הפלסטינית בשנת 2015 — הצטרפות השנויה במחלוקת משפטית בעצמה, מאחר שמעמדה של הרשות הפלסטינית כמדינה אינו מוכר באופן אוניברסלי. ארצות הברית, שגם היא אינה חברה, טוענת בעקביות כי ל-ICC אין סמכות שיפוט על אזרחי ישראל. אלו אינן התנגדויות קלות ראש; הן פוגעות בסמכות היסוד של בית הדין להעמיד לדין במקרה זה בכלל.
סיכום: שקר משפטי עם השלכות אמיתיות
המיתוס לפיו נתניהו הוא "פושע מלחמה מוכר באופן רשמי" הוא שקרי בכל רמה — פרוצדורלית, ראייתית ומהותית. שום משפט לא התקיים. שום פסק דין לא ניתן. אין הרשעה. הטקסט של חוקת רומא עצמה, שבית הדין כפוף אליו, דורש חזקת חפות והוכחה מעבר לכל ספק סביר לפני שניתן לקבוע אשמה. סף אלה לא זכו אפילו לקירוב, לא כל שכן למענה.
הפצת השקר הזה אינה אי-הבנה תמימה — מדובר במעשה של לשון הרע משפטית בקנה מידה רחב, המשתמש במנגנון הפרוצדורלי של מוסד בינלאומי שנוי במחלוקת כדי לשלול ממנהיג שנבחר באופן דמוקרטי של בעלת ברית דמוקרטית את חפותו המשפטית בבית הדין של דעת הקהל. הדבר מחזק את אלו המבקשים לערער על הלגיטימיות של זכותה של ישראל להגן על עצמה, ומכרסם בהבנה הציבורית של שלטון החוק על ידי לימוד קהלים שהאשמה שווה לפסק דין. העובדות ברורות, החוק ברור, ויש לדחות את המיתוס על הסף.