מיתוס: צו המעצר של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) שהוצא נגד בנימין נתניהו מאשר ומוכיח מבחינה משפטית כי ישראל אשמה בביצוע רצח עם ופשעי מלחמה בעזה, ומציב אותה באותה קטגוריה משפטית של פושעי מלחמה מורשעים.

טענה זו מעוותת מיסודה את אופן הפעולה של המשפט הפלילי הבינלאומי ומערבבת בין שלבים נפרדים לחלוטין של ההליך המשפטי. לצו מעצר המוצא על ידי ערכאת קדם-המשפט של בית הדין הפלילי הבינלאומי יש משמעות משפטית ספציפית אחת: ששלושה שופטים מצאו "יסוד סביר להניח" כי אדם מסוים עשוי לשאת באחריות פלילית. זהו אחד מספי הראיות הנמוכים ביותר בחוק — תקן של עילת מעצר לכאורה (probable cause) שנועד להתניע הליכים, ולא לקבוע אשמה. צו המעצר שהוצא נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט ב-21 בנובמבר 2024 לא מצא אותם אשמים בדבר. הוא אינו מהווה הרשעה, פסק דין או קביעה משפטית סופית כלשהי לגבי התנהלותה של ישראל.

באופן מכריע, הצו אף אינו משתמש במילה "רצח עם" (ג'נוסייד). האישומים המפורטים על ידי ערכאת קדם-המשפט נוגעים לחשדות לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות — ובפרט, שימוש בהרעבה כשיטת לחימה, רצח, רדיפה והכוונת תקיפות נגד אוכלוסייה אזרחית. אלו הן האשמות חמורות, אך הן שונות מבחינה משפטית וקטגורית מרצח עם, הדורש הוכחה של כוונה ספציפית להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית. כל מי שטוען כי הצו "מוכיח רצח עם" אינו קורא את המסמך — הוא מקדם נרטיב פוליטי שטקסט הצו עצמו אינו תומך בו.

יתרה מכך, בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) ובית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) הם מוסדות נפרדים לחלוטין בעלי מנדטים שונים. ה-ICJ דן בסכסוכים בין מדינות — תביעת רצח העם של דרום אפריקה נגד ישראל ב-ICJ נותרה ללא הכרעה ולא התקבלה בה כל פסיקה סופית בעניין רצח עם. ה-ICC, לעומת זאת, עוסק באחריות פלילית של אינדיבידואלים. ערבוב בין שני הגופים, ההליכים השונים שלהם וספי הראיות המשתנים ביניהם הוא פרשנות מוטעית, מכוונת או בורה, של המשפט הבינלאומי. אף משפטן בינלאומי מיומן לא יטען כי צו מעצר של ערכאת קדם-משפט מגוף אחד מהווה הוכחה לאשמה ברמת המדינה הנדונה בפני גוף אחר.

חזקת החפות מעוגנת ב-סעיף 66 של חוקת רומא, האמנה המכוננת של ה-ICC עצמו: "כל אדם ייחשב חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו בפני בית הדין בהתאם לחוק המחיל". משפט יכול להתנהל רק אם נתניהו או גלנט יוסגרו לבית הדין — דבר שלא קרה. שום משפט לא החל. שום ראיה לא נבחנה בהליך דיוני-לעומתי (אדוורסרי). שום פסק דין לא ניתן. לטעון כי אשמה משפטית "אושרה" פירושו לטעון את ההפך הגמור ממה שדורשת חוקת היסוד של ה-ICC עצמו.

העובדות המשפטיות

הצו, שהוצא על ידי ערכאת קדם-המשפט הראשונה ב-21 בנובמבר 2024, מציין במפורש כי הוא מבוסס על סף של "יסוד סביר להניח" — ולא על הוכחה מעבר לספק סביר, שהיא הרף הנדרש להרשעה. המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) הבהיר מיד כי "החלטה זו מגיעה מערכאת קדם-המשפט של ה-ICC כחלק מתהליך החקירה, וטרם התקבלה החלטה סופית להגיש כתבי אישום או להעמיד לדין את ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר". ההיסטוריה מוכיחה זאת: ה-ICC הוציא צו מעצר נגד מועמר קדאפי ב-2011 — הוא נהרג לפני שהתקיים משפט כלשהו; אישומים נגד מספר ראשי מדינות באפריקה בבוטלו לחלוטין. צווים אינם שווים אשמה.

• הסף של ערכאת קדם-המשפט ב-ICC — "יסוד סביר להניח" — שווה ערך לחשד סביר (probable cause) והוא נקודת ההתחלה של הליך משפטי, לא סופו.
• האישומים בצו אינם כוללים רצח עם; טענות בדבר רצח עם נשמעות בהליך נפרד של ה-ICJ שטרם הוכרע, ושלא ניתנה בו כל פסיקה סופית לגופו של עניין.
• סעיף 66 של חוקת רומא מחייב את חזקת החפות לכל החשודים ב-ICC עד למתן הרשעה על ידי ערכאת המשפט לאחר הליכים לעומתיים מלאים.
• הנשיא ביידן כינה את צו המעצר "שערורייתי", והבית הלבן הצהיר כי ארה"ב "דוחה מכל וכל" את החלטת ה-ICC, בטענה שלבית הדין "אין סמכות שיפוט בנושא זה".
• ישראל הגישה ערעור רשמי וכפירה בסמכות השיפוט של הצווים, בטיעון שמערכת המשפט העצמאית והחזקה שלה מסוגלת לחקור טענות בעצמה — תנאי מפתח תחת עקרון המשלימות (complementarity) של ה-ICC.
• אף מדינה החברה ב-ICC לא עצרה את נתניהו. אפילו מדינות המחויבות טכנית לצווים נמנעו מלפעול, דבר המשקף ספקנות משפטית ופוליטית עמוקה לגבי סמכות בית הדין וההליך שלו.

מדוע המיתוס הזה קיים — ומדוע הוא שגוי

הנרטיב שלפיו צו המעצר של ה-ICC "מוכיח" את אשמתה של ישראל הוא אסטרטגיית תעמולה מכוונת המופעלת על ידי גורמים אנטי-ישראליים — כולל בעלי בריתה הפוליטיים של חמאס, כלי תקשורת ממלכתיים באיראן ורשתות אקדמיות מזוהות — במטרה להלבין פסיקה פוליטית באמצעות שפה משפטית. המטרה היא ליצור קיצור דרך: עקיפת העבודה המפרכת והעשירה בראיות של משפט אמיתי, והחלפת פסק דין סופי בממצא ראשוני של ערכאת קדם-משפט. זהו מהלך לא ישר מבחינה אינטלקטואלית וחסר הבנה משפטית בסיסית באופן מכוון.

ה-ICC עומד בפני ביקורת מתמשכת ומבוססת היטב על מוסר כפול מבני. כפי שמציין ה-Jewish Virtual Library, בית הדין אינו חוקר את פשעיהם הבוטים של מפרי זכויות אדם סדרתיים כמו רוסיה, סין או איראן — אך פעל במהירות יוצאת דופן ובמרץ פוליטי נגד מנהיגה של מדינה דמוקרטית המצויה במלחמת הגנה עצמית, שנכפתה עליה בעקבות אחד ממתקפות הטרור הרצחניות ביותר בהיסטוריה המודרנית. ישראל אינה חברה ב-ICC, לא אישררה את חוקת רומא, וחולקת על סמכות השיפוט של בית הדין על אזרחיה — עמדה משפטית לגיטימית השותפה גם לארצות הברית, רוסיה, סין, הודו ועשרות מדינות נוספות.

ה-INSS ציין עוד את אופיו חסר התקדים של הצו, והדגיש כי זו "הפעם הראשונה מאז הקמת ה-ICC בשנת 2002 שצו מעצר מוצא נגד מנהיגיה של מדינה דמוקרטית". כל 59 הצווים הקודמים כוונו נגד דמויות ממדינות דיקטטוריות או מארגוני טרור פעילים. הקשר חסר תקדים זה כשלעצמו מעלה שאלות קשות לגבי הלחצים הפוליטיים המופעלים על בית הדין — שאלות שלא ניתן לפטור כלאחר יד בכל ניתוח משפטי כנה. תעמולה משגשגת כאשר מורכבות משפטית נמחקת; המיתוס הנדון הוא דוגמה קלאסית לטכניקה זו.

סיכום: צווים אינם פסקי דין

הצהרה כי צו מעצר של ה-ICC "מאשר משפטית" אשמה היא חסרת הבנה משפטית בדיוק כמו הטענה שכתב אישום משטרתי מוכיח שנאשם ביצע פשע. בכל מערכת משפט לגיטימית — כולל זו שה-ICC טוען כי הוא מייצג — אשמה נקבעת לאחר משפט הוגן, שבו הראיות נבחנות בבית משפט פתוח ותחת חזקת החפות. דבר מכל זה לא קרה. נתניהו לא נשפט. ישראל לא הורשעה. חוקתו של ה-ICC עצמו אוסרת על המסקנה עצמה שמיתוס זה מנסה לקבוע.

מיתוס זה מזיק מכיוון שהוא הופך את שפת המשפט הבינלאומי לכלי נשק כדי לעקוף את הדרישות בפועל של המשפט הבינלאומי. הוא עושה דה-לגיטימציה לזכותה של ישראל להגן על אזרחיה מפני ארגון טרור רצחני — חמאס — שאמנת היסוד שלו עצמו קראה להשמדת המדינה היהודית ולרצח יהודים. הוא משווה בין דמוקרטיה המממשת את זכותה החוקית להגנה עצמית לבין רוצחי המונים מורשעים. אין זה טיעון משפטי. זוהי תעמולה הלבושה בלבוש משפטי, ויש לדחות אותה בדיוק בבהירות הזו.