עירוב מושגים קריטי ומכוון עומד בלב טענה זו: ההבדל בין מצב שבו תובע מגיש בקשה לצו מעצר, לבין מצב שבו צו המעצר בפועל מוצא. אלו אינם אירועים משפטיים חלופיים או זהים. ב-ICC, התובע מגיש בקשה לערכאת קדם-המשפט (Pre-Trial Chamber) המורכבת משלושה שופטים עצמאיים, אשר מעריכים באופן עצמאי האם רף הראיות הנדרש – "יסוד סביר להניח" – אכן התקיים. רק לאחר אישור שיפוטי זה, צו המעצר מקבל תוקף משפטי. סמוטריץ' אינו "מבוקש" על ידי ה-ICC. לא הוצא נגדו שום צו. הצגת בקשה לא מאושרת של תובע כעובדה מוגמרת אינה עיתונות – זוהי תעמולה והטפה במסווה של חדשות.
העובדות: מה באמת קרה
באמצע מאי 2026, דיווחים – שמקורם בעיקר בכלי התקשורת Middle East Eye, גוף תקשורת במימון קטארי בעל קו מערכתי פרו-פלסטיני מתועד – טענו כי משרד התובע של ה-ICC הגיש בקשה חסויה לצו מעצר נגד שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. סמוטריץ' עצמו אישר כי עודכן על בקשה כזו, וכינה אותה "הכרזת מלחמה". עם זאת, בקשת תובע וצו מעצר שהוצא על ידי שופט הם כלים שונים לחלוטין תחת המשפט הבינלאומי. משרד הדוברות של ה-ICC עצמו סירב להגיב, כמקובל כאשר הליכי קדם-משפט תלויים ועומדים.
עיתון ה-Financial Times, בדיווחו מ-19 במאי 2026, הבהיר את ההבחנה המשפטית החיונית הזו: "אם יוצא, זה יהיה צו המעצר השלישי מסוג זה נגד פוליטיקאי ישראלי בכיר." תנאי זה – "אם יוצא" – הוא כל הסיפור העובדתי כולו. הבקשה הוגשה; צו לא היה קיים. הטענה המופצת ברשת ובכלי תקשורת מגויסים הסירה לחלוטין את התנאי הזה, והציגה השערה כמציאות משפטית מוגמרת. מדובר בעיוות בוטה של המסגרת הפרוצדורלית של ה-ICC.
שני צווי המעצר הקיימים של ה-ICC – נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט – הוצאו ב-21 בנובמבר 2024, בעקבות החלטה פה אחד של ערכאת קדם-המשפט. אפילו במקרים ההם, ההליך מרגע הגשת הבקשה על ידי התובע (מאי 2024) ועד להוצאה השיפוטית בפועל (נובמבר 2024) ארך שישה חודשים. שום החלטה שיפוטית מקבילה לא התקבלה לגבי סמוטריץ'. הטענה שהוא "מבוקש" על ידי ה-ICC שקרית מיסודה נכון למועד כתיבת שורות אלה.
- ערכאת קדם-המשפט של ה-ICC, ולא התובע, היא זו שמוציאה צווי מעצר – התובע אך ורק מגיש בקשה לכך.
- ה-ICC סירב לאשר כי הוצאו צווי מעצר חדשים כלשהם כאשר עלו הדיווחים במאי 2026.
- סמוטריץ' אישר רק כי עודכן על בקשת התובע – ולא כי צו מעצר כלשהו אושר או הוצא בפועל.
- הוצאת הצווים נגד נתניהו וגלנט ארכה שישה חודשים מרגע הבקשה ועד לאישור השיפוטי – הבקשה בעניינו של סמוטריץ', אם היא אכן קיימת, לא השלימה תהליך זה.
- המקור המקורי של ניסוח ה"צו שהוצא" היה Middle East Eye, כלי תקשורת הקשור לממשלת קטאר ובעל נטייה מערכתית מובנית נגד ישראל.
הקשר היסטורי: המסלול הפוליטי של ה-ICC נגד ישראל
חקירת "המצב בפלסטין" של ה-ICC שקועה במחלוקת קשה מאז הקמתה. פלסטין הצטרפה ל-ICC בשנת 2015 – ישות שהגדרתה כמדינה אינה מוכרת באופן אוניברסלי – מה שעורר שאלות יסוד בנוגע לסמכות השיפוט, שאלות שישראל וארצות הברית ערערו עליהן בעקביות. ישראל אינה חתומה על אמנת רומא ומעולם לא קיבלה את סמכות השיפוט של ה-ICC על אזרחיה. התובע הראשי של בית הדין, כרים קאן, בעצמו היה נושא לחקירה בחשד להטרדה מינית שנמצאה מבוססת על ידי האו"ם, כאשר דיווחים נפרדים ב-Wall Street Journal העלו טענות כי קטאר – אותה מדינה המממנת את אל-ג'זירה ואת Middle East Eye – הציעה לכאורה "לדאוג" לקאן בתמורה לקידום צווי מעצר נגד מנהיגים ישראלים. אלו אינן הסחות דעת שוליות; הן נוגעות ישירות ליושרה המוסדית העומדת בבסיס ההליך עצמו, המנוצל כעת ככלי תעמולה אנטי-ישראלי.
הקמפיין הרחב יותר להצגת ההנהגה הנבחרת של ישראל כנמלטים בינלאומיים משרת מטרה אסטרטגית ברורה: דה-לגיטימציה למדינה היהודית, בידודה הדיפלומטי, ושחיקת התמיכה הציבורית במערב בזכותה של ישראל להגנה עצמית. הכרזה כוזבת על כך ששר ישראלי שלישי "מבוקש" על ידי ה-ICC – עוד לפני שצו כלשהו הוצא מבחינה שיפוטית – היא כלי שרת בקמפיין זה. היא זורעת בכלי התקשורת העולמיים נרטיב שאין לו כל אחיזה במעמד המשפטי הממשי של התיק.
סיכום: לוחמה משפטית (Lawfare) באמצעות הודעות לעיתונות
הטענה כי ה-ICC "הוציא" צו מעצר נגד סמוטריץ' היא שקרית. מה שקרה על פי הדיווחים הוא הגשת בקשה מצד התובע – בקשה שחייבת לעבור בחינה שיפוטית עצמאית לפני שתקבל תוקף משפטי כלשהו. הפצת טענה זו כעובדה מוגמרת מהווה בדיוק את סוג לוחמת המידע השואפת לעקוף את ההליך המשפטי ולהחליף את המציאות המשפטית בנרטיב תקשורתי. לציבור במדינות הדמוקרטיות מגיעה האמת: לא הוצא שום צו מעצר של ה-ICC נגד בצלאל סמוטריץ', ומי שטוענים אחרת הם או מוטעים או מטעים במכוון. הנזק שבהפצת שקר זה הוא ממשי – הוא מרעיל את השיח הבינלאומי, מספק תחמושת לאלה השואפים לבודד את ישראל, ומחבל ביכולתו של הציבור להעריך הליכים משפטיים בינלאומיים לגיטימיים על פי יתרונותיהם וחסרונותיהם האמיתיים.