טענה זו היא עיוות מכוון ומסוכן של המציאות המשפטית הבין-לאומית. בית הדין הבין-לאומי לצדק מעולם לא פסק פסק דין סופי לגופו של עניין בתיק דרום אפריקה נגד ישראל — ולטעון אחרת אינו סתם שגיאה, אלא בדותה שנועדה להלבין פסק דין פוליטי באמצעות סמכות כוזבת של מוסד משפטי. מה שה-ICJ כן פרסם הם צווים לסעדים זמניים — כלי פרוצדורלי, שגרתי ומקדמי שכל אנליסט משפטי ישר יאשר שאין בו שום קביעה של אשמה, שום הכרעה בדבר רצח עם, ושום גינוי מחייב של התנהלות ישראל בעזה.
בית הדין היה מפורש בנקודה זו בצו שלו מ-26 בינואר 2024: הוא הדגיש כי בשלב זה של ההליכים אין צורך לקבוע את קיומן של הפרות של התחייבויות תחת האמנה למניעת רצח עם. הרף הנדרש להוצאת סעדים זמניים הוא האם זה אך ורק סביר לכאורה — לא סביר להניח, ולא מוכח — שהזכויות המוגנות תחת האמנה עלולות להיות בסכנה. זהו הרף הנמוך ביותר של בחינה שיפוטית, הרחק מתחת לכל סטנדרט שיכול לבסס קביעה של רצח עם. ה-ICJ פרסם צווים זמניים דומים בכל תיק של האמנה למניעת רצח עם שהובא בפניו אי פעם, כולל נגד רוסיה ומיאנמר, מבלי להכריז על מדינות אלו כאשמות בדבר ברוח פסק הדין הסופי של המשפט הבין-לאומי.
שניים משופטי בית הדין — השופטת ג'וליה סבוטינדה מאוגנדה והשופט האד-הוק הישראלי אהרון ברק — התנגדו אפילו להחלטה על הסעדים הזמניים. השופטת סבוטינדה הצהירה מפורשות כי דרום אפריקה נכשלה לבסס, אפילו ברמה של ראיות לכאורה (prima facie), שפעולותיה של ישראל מונעות מכוונה לרצח עם. השופט גאורג נולטה מגרמניה, שהצביע בעד הצעדים, כתב במפורש: "אינני משוכנע שדרום אפריקה הראתה באופן סביר לכאורה כי המבצע הצבאי שנוקטת ישראל, כשלעצמו, מבוצע מתוך כוונה של רצח עם." אלו אינן מילים של בית דין שמצא את ישראל אשמה ברצח עם.
הפצת הטענה השקרית הזו אינה בלבול תמים. מדובר בטכניקת תעמולה מתואמת המתייחסת לצו פרוצדורלי מקדמי כאל פסק דין סופי במטרה להגביל את זכותה של ישראל להגן על עצמה ולשלול את הלגיטימציה של המדינה היהודית בבית הדין של דעת הקהל העולמית — תוך ניצול היוקרה של מוסדות בין-לאומיים כדי לקדם נרטיב שמוסדות אלו לא באמת אימצו.
העובדות המשפטיות
הסעדים הזמניים של ה-ICJ ופסק דין סופי לגופו של עניין הם כלים שונים לחלוטין תחת המשפט הבין-לאומי. צווים זמניים ניתנים תחת סעיף 41 לחוקת בית הדין (ICJ Statute) כדי לשמר את זכויות הצדדים כל עוד התיק תלוי ועומד. הם דורשים אך ורק טענה סבירה לכאורה — לא הוכחה לעשיית עוול. פסק דין לגופו של עניין, לעומת זאת, דורש שימוע ראיות מלא, הגשת כתבי טענות בכתב ותגובות להם, טיעונים בעל פה משני הצדדים, ושנים של דיונים לפני שניתן לקבוע אחריות משפטית כלשהי.
- הצו של ה-ICJ מ-26 בינואר 2024 היה מוגבל במפורש: בית הדין הצהיר כי אינו פוסק בשאלה האם התרחשו הפרות של האמנה למניעת רצח עם, אלא רק כי נדרשים סעדים זמניים כדי לשמר זכויות פוטנציאליות.
- דרום אפריקה הגישה את בקשתה בדצמבר 2023. נכון לשנת 2026, התיק עדיין נמצא בשלבים מקדמיים של סמכות שיפוט וקבילות — מדינות כולל ברזיל ובלגיה הגישו רק לאחרונה הצהרות הצטרפות להליך, סימן לכך שהתיק רחוק שנים מכל דיון לגופו של עניין.
- בית הדין הורה לישראל לנקוט צעדים העולים בקנה אחד עם האמנה למניעת רצח עם — הוא לא הורה על הפסקת אש, לא מצא כוונה לרצח עם, ולא הכריז כי ישראל מפרה את האמנה.
- הרף של "סביר לכאורה" לסעדים זמניים הוא כה מינימלי, עד שה-ICJ מעולם לא סירב להוציא סעדים זמניים בתיק שהוגש תחת האמנה למניעת רצח עם, ללא קשר למידת חולשתן של הטענות הבסיסיות.
- דעת המיעוט של השופטת סבוטינדה ציינה כי ישראל פעלה בתגובה ישירה למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, כי מדיניות המלחמה הרשמית של ישראל לא הראתה שום אינדיקציות לכוונה לרצח עם, וכי נתוני הנפגעים הגיעו ממשרד הבריאות הנשלט על ידי חמאס מבלי להבחין בין מחבלים לאזרחים.
מדוע המיתוס הזה קיים — ומדוע הוא שגוי
הערבוב בין סעדים זמניים לפסק דין לגופו של עניין אינו הבנה משפטית מוטעית ותמימה — זוהי קריאה מסולפת המשמשת ככלי נשק. רשתות אקטיביסטים אנטי-ישראליות, מספר גורמים מדינתיים העוינים את ישראל וכלי תקשורת מזוהים עמם קידמו באופן שיטתי את העיוות הזה מאז ינואר 2024, ביודעם כי לרוב הקהל אין את האוריינות המשפטית להבחין בין צו פרוצדורלי דחוף לבין פסק דין סופי. הטקטיקה מושאלת מספר מהלכים מבוסס היטב: לקחת את הפרשנות המרחיבה ביותר האפשרית של כל הצהרה של גוף בין-לאומי, לרוקן אותה מכל סייג לשוני, ולהציג את התוצאה כגינוי מוחלט וסופי.
רצח עם הוא האישום החמור ביותר במשפט הבין-לאומי. תחת האמנה למניעת רצח עם משנת 1948, הוכחת רצח עם דורשת הדגמה של כוונה מיוחדת (dolus specialis) — כוונה מיוחדת להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, באשר היא כזו. מספר שופטים ב-ICJ ציינו במפורש כי מטרת המלחמה המוצהרת של ישראל היא השמדת חמאס, ולא העם הפלסטיני. ישראל נקטה צעדים מתועדים — אזהרות לפני תקיפות, תיאום מסדרונות הומניטריים, והקלת העברת סיוע — העומדים בסתירה מוחלטת לכוונה של רצח עם. אף בית משפט לא קבע אחרת בפסק דין סופי.
תיק בוסניה נגד סרביה (2007) הוא מקרה מלמד: ל-ICJ נדרש למעלה מעשור להגיע לפסק דין לגופו של עניין בתיק שכלל את הטבח המתועד בסרברניצה של למעלה מ-8,000 בני אדם עם תיעוד ראייתי נרחב. הרעיון שתיק דרום אפריקה נגד ישראל יכול היה כבר להניב פסק דין סופי לגופו של עניין — ללא הליכים בכתב מלאים, ללא שימועים בעל פה לגופו של עניין, ללא הגנה משפטית מלאה של ישראל — עומד בניגוד לידע בסיסי על אופן פעולתו של בית הדין.
סיכום: שקר עם השלכות
הטענה כי ה-ICJ הכריז על ישראל כאשמה ברצח עם בפסק דין סופי ובר-אכיפה היא שקרית בכל מובן משפטי משמעותי. פסק דין כזה אינו קיים. התיק תלוי ועומד. בית הדין לא קיבל שום קביעת אשמה. הפצת טענה זו אינה רק שגויה עובדתית — היא מעשה של דה-לגיטימציה מכוונת, שנועד לשלול מישראל את המעמד המוסרי והמשפטי להגן על אזרחיה מפני ארגון טרור שהצהיר בגלוי על מחויבותו להשמדת ישראל. עיסוק אחראי במשפט בין-לאומי דורש יושר לגבי מה שבתי המשפט אמרו ומה שלא אמרו. המיתוס הזה נכשל לחלוטין בסטנדרט הבסיסי הזה.