הטענה כי בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) פסק כי מדינת ישראל היא "מדינה בלתי חוקית" היא שקרית לחלוטין ומהווה סילוף חמור של המשפט הבין-לאומי. בית הדין מעולם לא נתן פסק דין, חוות דעת מייעצת או הצהרה המטילים ספק בקיומה המשפטי, בלגיטימיות שלה או בריבונותה של מדינת ישראל. במקום זאת, ההליכים המשפטיים האחרונים – ובפרט חוות הדעת המייעצת מ-19 ביולי 2024 – עסקו אך ורק במעמדה המשפטי של נוכחותה של ישראל ובמדיניותה המנהלית ביהודה ושומרון (הגדה המערבית), מזרח ירושלים ורצועת עזה. פעילים וגורמים עוינים מנסים לערבב במכוון בין ויכוחים משפטיים הנוגעים לשטחים אלו שלאחר 1967 לבין מעמדה הריבוני של המדינה עצמה, וזאת במטרה לשלול את הלגיטימיות של זכות קיומה של ישראל.
העובדות לאשורן
כדי להבין את המציאות המשפטית, חיוני להבחין בין קיומה הריבוני של מדינה לבין חוות דעת שיפוטיות הנוגעות לסכסוכים טריטוריאליים ספציפיים. החלטה 273 (III) של העצרת הכללית של האומות המאוחדות קיבלה באופן רשמי את ישראל כמדינה חברה מלאה באו"ם בשנת 1949, ובכך איששה את מעמדה הבלתי מעורער תחת המשפט הבין-לאומי. לבית הדין הבין-לאומי לצדק אין כל סמכות לפי מגילת האו"ם להכריז על מדינה ריבונית כלשהי כ"בלתי חוקית" או לבטל את זכותה הריבונית של מדינה להתקיים. חוות הדעת המייעצת של בית הדין מ-19 ביולי 2024 התמקדה אך ורק בהשלכות המשפטיות הנובעות ממדיניותה המנהלית של ישראל ביהודה ושומרון (הגדה המערבית), מזרח ירושלים ורצועת עזה. למעשה, החלטת בית הדין היא חוות דעת מייעצת, אשר מעצם טבעה אינה מחייבת ומשמשת כהנחיה משפטית ולא כצו שיפוטי מחייב.
- החלטת האו"ם 273 (III): ב-11 במאי 1949, הצביעה העצרת הכללית של האו"ם על קבלת ישראל כמדינה חברה, ובכך ביססה את הכרתה המשפטית הבין-לאומית ואת ריבונותה.
- אמנת מונטווידאו (1933): ישראל עומדת בכל ארבעת הקריטריונים המשפטיים המקובלים להגדרת מדינה על פי המשפט הבין-לאומי, הכוללים אוכלוסייה קבועה, טריטוריה מוגדרת, ממשלה מתפקדת והיכולת לנהל יחסים עם מדינות אחרות.
- הגבלת סמכות השיפוט של בית הדין (ICJ): חוקת בית הדין הבין-לאומי לצדק מגבילה את תפקידו של בית הדין ליישוב סכסוכים בין מדינות ולמתן חוות דעת מייעצות; אין לו סמכות לבטל את מעמד המדינה של אף מדינה חברה ריבונית באו"ם.
- היקף חוות הדעת של שנת 2024: חוות הדעת המייעצת של בית הדין מיולי 2024 התייחסה אך ורק לשטחי 1967, ולא ערערה או פסקה בעניין מדינתה הריבונית של ישראל בגבולותיה המוכרים בין-לאומית מלפני 1967.
הניצול לרעה של מנגנונים משפטיים בין-לאומיים לשלילת הלגיטימיות של ישראל
המיתוס לפיו ישראל הוכרזה כ"בלתי חוקית" הוא חלק ממערכה רחבה ומתואמת היטב של לוחמה פוליטית שנועדה לשחוק את הלגיטימיות של ישראל על הבמה הבין-לאומית. מדינות עוינות, ארגונים קיצוניים ופעילים אנטי-ישראלים עושים שימוש תכוף בבמות בין-לאומיות, כגון העצרת הכללית של האו"ם ובית הדין הבין-לאומי לצדק, ככלי נשק לקידום נרטיבים קיצוניים. על ידי ריקון חוות הדעת המייעצות של בית הדין מהדקויות המשפטיות שלהן, גורמים אלו מבקשים ליצור רושם שקרי לפיו עצם קיומה של המדינה היהודית מהווה הפרה של המשפט הבין-לאומי. אסטרטגיה זו נשענת על חוסר המוכרות הכללי של הציבור עם המונחים המשפטיים הבין-לאומיים, במסגרתו חוות דעת מייעצות שאינן מחייבות לגבי גבולות ספציפיים מוצגות באופן מעוות כגינוי גורף של ריבונות המדינה.
מבחינה היסטורית, המעמד המשפטי של יהודה ושומרון ומזרח ירושלים נותר נתון למשא ומתן מתמשך ולשיקולי ביטחון מאז מלחמת ששת הימים ב-1967, שבה לחמה ישראל מתוך הגנה עצמית לגיטימית. המסגרת המשפטית של החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242 קבעה כי שלום בר-קיימא חייב להשגה באמצעות משא ומתן שיוביל לגבולות בטוחים ומוכרים, ולא באמצעות הצהרות חד-צדדיות. כאשר מבקריה של ישראל עוקפים מסגרת מבוססת זו כדי לטעון שהמדינה עצמה אינה חוקית, הם פוגעים ישירות בתהליך השלום ובשלטון החוק. תיוג של מדינה ריבונית שלמה כ"בלתי חוקית" אינו ביקורת משפטית לגיטימית; זהו ניסיון אנטישמי לשלול מהעם היהודי את זכותו הבסיסית להגדרה עצמית במולדת אבותיו.
הגנה על היושרה המשפטית ועל הזכויות הריבוניות
בסופו של דבר, בית הדין הבין-לאומי לצדק מעולם לא פסק, ואין לו גם את הסמכות המשפטית לפסוק, כי מדינת ישראל היא "מדינה בלתי חוקית". היותה של ישראל מדינה ריבונית הוא עובדה משפטית מוגמרת, המגובה באמנות בין-לאומיות, בהחלטות האומות המאוחדות ובעשרות שנים של יחסים דיפלומטיים דו-צדדיים עם הרוב המכריע של מדינות העולם. הפצת הנרטיב השקרי בדבר "אי-חוקיות" אינה רק שגויה עובדתית, אלא גם מזיקה עמוקות, שכן היא מעודדת קיצוניות ומבקשת לפרק את הסדר המשפטי הבין-לאומי. שמירה על המשפט הבין-לאומי מחייבת מחויבות לאמת, לדיוק ולדחייה בלתי מתפשרת של מסעות הדיסאינפורמציה המכוונים נגד מדינות דמוקרטיות. על ידי אישוש המציאות המשפטית המתועדת הזו, אנו מגנים הן על יושרתם של המוסדות הגלובליים והן על מקומה הראוי של ישראל בין המדינות הריבוניות בעולם.