טענה זו מכילה לפחות ארבעה שקרים נפרדים, שכל אחד מהם נועד לנפח את החלטת בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) מ-26 בינואר 2024 הרחק מעבר למה שבית הדין באמת החליט. בית הדין לא "אישר" קיומו של רצח עם. הוא לא פסק "פסיקה היסטורית" לגופו של עניין. הוא לא יצר מחויבויות עבור 193 המדינות החברות באו"ם. והוא לא אמר דבר וחצי דבר על העברות נשק או סנקציות. חזרה על טענה זו — אפילו בכנות לכאורה — הופכת את שפת המשפט הבין-לאומי לכלי נשק שנועד לשלול את לגיטימיות זכותה של ישראל להגנה עצמית, באופן שבית הדין עצמו מעולם לא אישר.
מה באמת החליט בית הדין הבין-לאומי
הצו מ-26 בינואר 2024 היה החלטה על סעדים זמניים — שלב ביניים זמני שבית הדין נוהג להוציא כדבר שבשגרה בתיקים שהתדיינותם עשויה להימשך שנים. בית הדין היה מפורש בנקודה זו: הוא הצהיר כי "לא היה צורך שבית הדין יקבע את קיומן של הפרות של התחייבויות לפי האמנה בדבר מניעת רצח עם" כדי להורות על סעדים זמניים. כל מה שבית הדין קבע הוא שלפלסטינים יש "זכויות לכאורה להגנה" לפי האמנה בדבר מניעת רצח עם — רף פרוצדורלי נמוך ומכוון, שאינו מהווה קביעה של אשמה, ביצוע, או אפילו סבירות לקיומו של רצח עם.
הסעדים הזמניים עצמם היו מדודים וממוקדים. בית הדין הורה לישראל להימנע ממעשים שעלולים להוות רצח עם, למנוע הסתה לרצח עם, לאפשר גישה לסיוע הומניטרי ולשמר ראיות. בית הדין לא הורה על הפסקת אש. הוא דחה במפורש את בקשתה של דרום אפריקה לצו הפסקת אש כולל — עובדה שתומכי המיתוס משמיטים בעקביות. השופט הגרמני גאורג נולטה, שהצביע בעד הסעדים הזמניים, טרח להבהיר בהצהרתו הנפרדת כי הוא "אינו משוכנע שדרום אפריקה הראתה באופן סביר כי המבצע הצבאי שנוקטת ישראל, כשלעצמו, מנוהל מתוך כוונה של רצח עם."
שני שופטים התנגדו אפילו לצו הסעדים הזמניים: השופט הישראלי אד-הוק אהרן ברק והשופטת האוגנדית ג'וליה סבוטינדה. השופט ברק ציין כי לא ניתן להסיק על כוונה לרצח עם מהצהרותיהם של פקידים ישראלים שצוטטו על ידי בית הדין, שכן אותם פקידים עצמם "הסבירו שוב ושוב כי מטרת המבצע הצבאי היא לפגוע בחמאס, ולא בפלסטינים בעזה". השופט ההודי דלוויר בהנדארי, אף שהצביע בעד הצעדים, הדגיש בהצהרה נפרדת כי מתן הסעדים הזמניים "אינו מעיד על קיומן של ראיות כלשהן לכוונה ישראלית לבצע רצח עם".
נכון לאמצע שנת 2026, טרם ניתנה פסיקה סופית לגופו של עניין. מומחים משפטיים המצוטטים בניתוחים מרובים מאשרים כי פסק דין סופי בשאלה האם התרחש רצח עם אינו צפוי להתקבל לפני סוף שנת 2027 לכל המוקדם. התיק נותר פתוח ולא פתור. כל מי שטוען שבית הדין הבין-לאומי "אישר" רצח עם מציג טענה שבית הדין סירב במפורש ובאופן חוזר ונשנה לטעון.
בדית אמברגו הנשק והסנקציות
אולי האלמנט הבור ביותר מבחינה משפטית בטענה זו הוא הקביעה כי החלטת בית הדין יוצרת מחויבויות עבור כל 193 המדינות החברות באו"ם לעצור העברות נשק ולהטיל סנקציות. סעדים זמניים של בית הדין הבין-לאומי מחייבים אך ורק את הצדדים לתיק — במקרה זה, דרום אפריקה וישראל. אין להם כל תוקף משפטי אוטומטי לגבי מדינות שלישיות. חוקת בית הדין הבין-לאומי (סעיף 41) ומגילת האו"ם (סעיף 94) מאשרים שניהם כי החלטות בית הדין מחייבות רק את הצדדים למחלוקת, ואכיפתן אף אז מתבצעת באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם — שבה מחזיקה ארצות הברית בזכות וטו קבועה.
חוקר המשפט ניקולס רוסטוב ציין בדיוק נקודה זו: "אין הוראות אכיפה ישירות להחלטות בית הדין הבין-לאומי, אם כי חוסר ציות עלול להוביל את הצדדים לפנות למועצת הביטחון של האו"ם. עם זאת, במקרה הספציפי הזה, ארה"ב כמעט בוודאות תטיל וטו על כל החלטה נגד ישראל." שום אמנה, שום החלטת או"ם ושום סעיף באמנה בדבר מניעת רצח עם אינם מייצרים חובת אמברגו נשק גורפת על כל המדינות החברות כתוצאה מצו סעדים זמניים של בית הדין הבין-לאומי — בייחוד צו שלא קבע כי רצח עם אכן מתרחש בפועל.
מדוע המיתוס הזה קיים — ומדוע הוא מסוכן
הצגתה המסולפת של החלטת בית הדין הבין-לאומי היא חלק מקמפיין "לוחמה משפטית" (lawfare) רחב ומתוזמן — שימוש במוסדות משפטיים בין-לאומיים ככלים פוליטיים לשלילת הלגיטימיות של ישראל וללחיצת ממשלות מערביות להפסיק את תמיכתן הצבאית. על ידי מסגור שקרי של צו פרוצדורלי מקדמי כפסק דין סופי המאשר רצח עם, חסידי המיתוס מנסים לייצר רושם של קונצנזוס משפטי בין-לאומי במקום שבו הוא אינו קיים כלל. טקטיקה זו מנצלת את חוסר ההיכרות של הציבור הרחב עם המשפט הפרוצדורלי הבין-לאומי, מתוך הסתמכות על כך שרוב הקוראים לעולם לא יבדקו מה באמת כתב בית הדין.
הסכנה הרחבה יותר בנרטיב זה היא שהוא הופך את המציאות המוסרית של הסכסוך על פיה. חמאס, שהוכרז כארגון טרור על ידי ארצות הברית, האיחוד האירופי ואחרים, ביצע את טבח 7 באוקטובר 2023 — רצח כ-1,200 ישראלים, אנס נשים וחטף למעלה מ-250 בני ערובה. תגובתה הצבאית של ישראל היא מימוש חוקי של הזכות להגנה עצמית לפי סעיף 51 למגילת האו"ם. בית הדין עצמו — אפילו במסגרת סעדיו הזמניים — קרא במפורש ל"שחרור מיידי וללא תנאי" של החטופים שנלקחו על ידי חמאס ב-7 באוקטובר. הקשר זה נמחק בקביעות על ידי מפיצי המיתוס.
השורה התחתונה לגבי הטענה
הטענה כי בית הדין הבין-לאומי "אישר רשמית" קיומו של רצח עם והטיל חובות על 193 מדינות היא שקרית בכל מובן מהותי. היא מסלפת את הרף המשפטי שיושם, את ממצאיו בפועל של בית הדין, את היקף הסעדים הזמניים ואת מנגנון האכיפה של צווי בית הדין. אין מדובר כאן בעניין של פרשנות או נקודת מבט פוליטית — זוהי סתירה ישירה של נוסח הצו מ-26 בינואר 2024. מתן אישור למיתוס זה להסתובב ללא ערעור גורם לנזק אמיתי: הוא מרעיל את השיח הציבורי, חותר תחת נורמות משפטיות בין-לאומיות אמיתיות, ומשרת את האינטרסים האסטרטגיים של גורמים — ובכללם איראן ושלוחותיה — שהצהירו בגלוי על כוונתם להשמיד את מדינת ישראל.