טענה זו מכילה שגיאות משפטיות חמורות רבות ומציגה באור מסולף את מה שבית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) פסק בפועל בינואר 2024. ה-ICJ לא פסק כי ישראל "אשמה" ברצח עם. הוא לא הוציא "הרשעה פלילית". הוא לא קבע כל קביעה לגופן של הטענות של דרום אפריקה. מה שבית הדין הוציא היה סט של סעדים זמניים — כלי פרוצדורלי הזמין בשלבים מוקדמים של תיק משפטי כדי למנוע נזק בלתי הפיך פוטנציאלי בזמן שהתיק המלא מתברר — ובית הדין עצמו הצהיר במפורש כי מתן צווים אלו אינו מחייב אותו "לקבוע את קיומן של הפרות של התחייבויות תחת האמנה למניעת רצח עם". המיתוס אינו פישוט של האמת; הוא היפוך קטגורי שלה.
העובדות המשפטיות לגבי צו בית הדין (ICJ) מינואר 2024
הצו של בית הדין מיום 26 בינואר 2024 בתיק דרום אפריקה נגד ישראל היה החלטה על סעדים זמניים, ולא פסק דין לגופו של עניין. בית הדין מחיל בשלב זה רף משפטי נמוך במכוון — לא הוכחה, לא הסתברות, אלא "סבירות" (plausibility) גרידא לכך שזכויות המוגנות תחת האמנה עלולות להיות בסכנה. כפי שהודה בית הדין עצמו, רף זה אינו אומר דבר לגבי השאלה האם רצח עם התרחש או מתרחש. באופן מכריע, ה-ICJ הורה על סעדים זמניים בכל מקרה ומקרה שהובא בפניו תחת האמנה למניעת רצח עם שבו מדינה ביקשה אותם — מה שהופך את מצבה הדיוני של ישראל לרגיל לחלוטין מבחינה פרוצדורלית, ולא לגינוי משפטי ייחודי.
- בית הדין דחה את דרישתה המרכזית של דרום אפריקה — צו הדורש מישראל לעצור לחלוטין את פעילותה הצבאית — וסירב להעניק את הסעד הגורף שדרום אפריקה ביקשה.
- השופט גאורג נולטה מגרמניה, שהצביע בעד הסעדים, כתב במפורש: "אינני משוכנע שדרום אפריקה הראתה באופן סביר כי המבצע הצבאי שבו נקטה ישראל, כשלעצמו, מנוהל מתוך כוונה של רצח עם."
- השופט דלוויר בהנדארי מהודו, שאף הוא הצביע עם הרוב, הבהיר כי הסעדים הזמניים "לא הצביעו על קיומן של ראיות כלשהן לכוונה ישראלית לבצע רצח עם."
- השופטת ג'וליה סבוטינדה מאוגנדה התנגדה לחלוטין (דעת מיעוט), וקבעה כי הסכסוך הוא מחלוקת פוליטית שאינה נופלת בגדר סמכותה של האמנה למניעת רצח עם.
- צו בית הדין קרא לשחרורם המיידי והבלתי מותנה של החטופים המוחזקים על ידי חמאס — הכרה בכך שאירועי ה-7 באוקטובר מהווים את הרקע הבלתי נמנע של הסכסוך.
בלבול מוסדי בסיסי: בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) לעומת בתי דין פליליים
מעבר לקריאה השגויה של דברי בית הדין, הטענה גם מזהה באופן שגוי לחלוטין את סוג המוסד שבית הדין (ICJ) מייצג. בית הדין הבין-לאומי לצדק הוא בית משפט אזרחי לסכסוכים בין מדינות ריבוניות — הוא דן בשאלה האם מדינה אחת הפרה את התחייבויותיה על פי אמנה כלפי מדינה אחרת. הוא אינו מעמיד לדין אנשים או מדינות בגין פשעים. הוא אינו יכול להוציא הרשעות פליליות מכל סוג שהוא, נגד אף מדינה, בשום נסיבות שהן. המוסד שמעמיד לדין פלילי בגין פשעים בין-לאומיים הוא בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) — גוף נפרד לחלוטין בעל חוקה נפרדת, סמכות שיפוט נפרדת וסדרי דין נפרדים.
עירוב בין שני בתי דין אלו — בין אם מתוך בורות ובין אם כתוצאה מתעמולה מכוונת — מהווה אנאלפביתיות משפטית. צו סעדים זמניים מטעם ה-ICJ אינו "הרשעה פלילית" יותר מאשר שצו מניעה מבית משפט אזרחי הוא גזר דין פלילי. הגרסה התעמולתית של הטענה המופצת ברשת ובכלי תקשורת אקטיביסטיים ממזגת בין שני מוסדות נפרדים אלה לכדי נרטיב שקרי יחיד, ובכך מייצרת "פסק דין מרשיע" שאף בית משפט לא נתן, ושה-ICJ אינו מסוגל חוקתית לתת.
מדוע המיתוס הזה קיים ומדוע הוא מסוכן
העיוות המכוון של צו ה-ICJ מינואר 2024 משרת מטרה פוליטית ספציפית: תיוג ישראל כמדינה המורשעת ברצח עם בבית הדין של דעת הקהל העולמית, תוך עקיפת ההליך המשפטי בפועל וסטנדרטי הראיות שלו. נרטיב שקרי זה מועצם על ידי כלי תקשורת המיושרים עם משטרים עוינים, רשתות תמיכה בחמאס וארגונים לא-ממשלתיים אנטי-מערביים השואפים לערער לא רק על זכותה של ישראל להגנה עצמית, אלא על עצם המסגרת של המשפט הבין-לאומי המיושר עם ערכי המערב. באמצעות הטענה השקרית כי ניתנה "הרשעה", מנסים גורמים אלה לחסום כל דיון, להקדים את הטיעונים המשפטיים של ישראל, ולהפעיל לחץ על מדינות שלישיות לנתק קשרים עם בעלת ברית דמוקרטית.
הסכנה במיתוס זה חורגת מעבר לגבולות ישראל. כאשר תעמולה מצליחה להגדיר מחדש מושגים משפטיים — והופכת צו פרוצדורלי להרשעה פלילית — היא מכרסמת בהבנה הציבורית של המשפט הבין-לאומי עצמו, ובכך מקלה על השימוש הבררני והמגמתי בגוף חוקים זה כנגד דמוקרטיות, תוך הגנה על יריביהן האוטוריטריים ותומכי הטרור מפני ביקורת. חמאס, שיזם את טבח ה-7 באוקטובר ושאינו צד לאמנה למניעת רצח עם, אינו עומד בפני הליכים דומים ב-ICJ, מוסר כפול שהמיתוס מתעלם ממנו בנוחות.
סיכום: דיסאינפורמציה הלבושה בשפה משפטית
אף בית דין בין-לאומי לא מצא את ישראל אשמה ברצח עם. בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) לא סיים את בחינת התיק של דרום אפריקה. הסעדים הזמניים שניתנו בינואר 2024 נושאים רף נמוך של סבירות בלבד, נוקו מדרישותיהם התוקפניות ביותר, ולוו בהצהרות שיפוטיות מפורשות השוללות קביעה כלשהי של כוונה לרצח עם. הטענה בדבר "הרשעה פלילית בין-לאומית מחייבת" נגד ישראל היא שקרית בכל פרט משפטי מהותי — שגויה לגבי תפקיד בית הדין, שגויה לגבי ההשפעה המשפטית של ההחלטה, שגויה לגבי רף הראיות שהוחל ושגויה לגבי התוצאה. חזרה עליה אינה פעילות הסברה; זוהי דיסאינפורמציה המיושמת במטרה לערער את זכותה של מדינה דמוקרטית להגן על אזרחיה מפני ארגון טרור השואף בגלוי להשמדתה.